דאלאס עולה על מפת האדריכלות

יום שני 02 בנובמבר 2009 03:00 מאת: ניקולאי אורוסוף | ניו יורק טיימס

תיאטרון המזכיר תיבת פעלולים של קוסם ובית אופרה הבנוי בצורת פרסה קלאסית נפתחו בימים אלה בדאלאס. האם הם יספקו לעיר את המעמד האדריכלי שחסר לה?

פרנסי העיר דאלאס מנסים כבר עשרות שנים להעניק לה לב אמנותי, אבל התוצאות יצרו עד כה רושם של אוסף דליל של בניינים חסרי קשר, ולא של חזון אורבני כולל. מרכז סימפוני ע"ש מורטון מיירסון, מבנה מינורי מאבן גיר בעיצוב איי-אם פיי, לא עשה רבות להחיות את אזור האמנויות בעיר כשנפתח ב-1989. גם מרכז הפיסול ע"ש נאשר, בעיצובו עטור השבחים של רנצו פיאנו, שנפתח בסמוך ב-2003, לא היה בו די לשנות את צביון האזור.

בימים אלה נפתחו התוספות החדשות לאזור, תיאטרון די וצ'רלס ויילי ובית האופרה ע"ש מרגוט וביל וינספיר. המבנים שוכנים זה מול זה ברחוב פלורה, הרחוב הראשי של האזור, ומגלמים תפישות עיצוביות שונות לחלוטין - אחד מהם אקספרימנטלי ברוחו, והשני הוא מעין פרשנות מסורתית לאדריכלות עירונית בעטיפה מודרנית. אבל יחד הם נותנים לאזור את המעמד האדריכלי שבלט בחסרונו בדאלאס זמן כה רב.

מבין השניים, תיאטרון ויילי משך את מרבית תשומת הלב מצד חובבי האדריכלות, בעיקר בשל העניינים הפוליטיים שסבבו את הקמתו. התיאטרון היה בתחילה עבודה משותפת של רם קולהאס, אחד המוחות האדריכליים הדגולים בדורו, ושותפו הצעיר שבעבר ניהל את משרדו בניו יורק, ג'ושוע פרינס-רמוס. באמצע תהליך העיצוב נפרד פרינס-רמוס במפתיע מקולהאס, המורה הרוחני ההולנדי שלו, והקים משרד משלו, רקס. הוא קיבל לידיו את עיצוב הפרויקט בדאלאס, והשניים כמעט לא החליפו מלה מאז.

קרע כזה היה יכול להוביל לאסון אדריכלי: עיצוב אקראי שאיש לא ירצה לקבל עליו את האחריות. אבל אף שהתוצאה אינה מהפכנית כעבודותיו הטובות ביותר של קולהאס וגם אינה מכריזה על כישרון חדש ומבריק, ברור מיד שהפרויקט מצוין בהתחשב בנסיבות.

אל תוך האדמה

התיאטרון, המעוצב מבפנים כמנגנון חשוף מחופה מתכת, מזכיר תיבת פעלולים של קוסם, ובשימוש נכון יוכל לאפשר חידושים בלתי פוסקים של חוויית הביקור בתיאטרון. העיצוב מוכיח שכשקונצפט ראשוני חזק דיו, הוא יכול לגבור גם על גחמות עולם האדריכלות. התיאטרון שוכן במרחק הליכה קצר ממרכז הפיסול ע"ש נאשר. המבנה הגבוה והמרובע שלו מחופה במעטפת של קורות אלומיניום אנכיות, ורק כמה חלונות קרועים בו ומרמזים על החיים שבו. האדריכלים הציבו את הבמה בקומת הקרקע, וקבעו חלונות בשלושה צדדים, כך שכשהווילונות המחשיכים מוסטים, העוברים ושבים יכולים להציץ פנימה.

כדי להגיע למושביהם, הצופים יירדו תחילה בכבש חיצוני עצום ממדים, 50 מטרים בנקודה הרחבה ביותר שלו, אל הלובי, השוכן קומה אחת מתחת לאדמה. הלובי הוא חלל בטון גנרי - חדר להשתלבות חברתית המתוכנן לבנות ציפייה לאירוע הראשי שבקומה מעל. משם, גרמי מדרגות צרים הקבועים בפינותיו האחוריות של הלובי מוליכים למעלה אל התיאטרון.

הרצף הזה - למטה אל תוך האדמה ושוב למעלה - הוא תכסיס אדריכלי יעיל, היפוך של גרם המדרגות הניאו-קלאסי הגדול. הרעיון הוא ליצור במבקרים תחושה של דיסאוריינטציה קלה, לגרום להם להרגיש שהותירו את העולם החיצוני מאחור, ובכך להכין את נפשם לחוויה האינטימית יותר של ההצגה. כשמגיחים מאחד מגרמי המדרגות הקטנים והאפלוליים, מרגישים את העוצמה המלאה של גובהו של התיאטרון, ושל החוויה הנפרשת - תחושת המסתורין, החרדה וההרפיה הפתאומית - שזה עתה עברתם.

אבל אולם התיאטרון והמנגנון התומך בו הם העניין המרכזי. הקיר המפריד בין הבמה לאולם, כמו התפאורה, עולה ויורד באמצעות מנגנון חשמלי. רצפת הבמה יכולה לצנוח מטה ולשוב ולהופיע. כמה קומות של מרפסות ניתנות לסידור בתצורות שונות, יכולות להקיף את הבמה משלושה צדדים בערב אחד, ובמשנהו להתקבץ יחד בסידור מסורתי יותר.

מטרת המתקנים ההנדסיים האלה אינה רק לאפשר שינויי תפאורה מהירים; הם גם מקנים לבמאי את האפשרות לתמרן ולכוונן את הקשר בין השחקנים לקהל. אם ישתמשו מפעילי התיאטרון במנגנון כפי שתוכנן, הצופים יגלו שהמרחק הרגשי בינם לבין השחקנים ישתנה בדרכים בלתי צפויות בכל הופעה.

עיצוב התיאטרון יוצר רושם של גרסה שובבה של האדריכל הכוכב המגלומן. "רוצים בניין מונומנטלי, 'אייקוני'?" נדמה שהוא שואל. "הנה לכם קופסה גדולה, גנרית, שחללה הפנימי משתנה כל פעם שאתם חושבים שזו צורתו הקבועה". וכאילו בתגובה לרעיון האדריכל כתאב שליטה, הוא מותיר את הכוח ללהטט בחללים הפנימיים, ובאנשים המבקרים בהם, בידי דיירי המבנה.

ואף על פי כן, ויילי אינו מתעלה למדרגת עבודותיו הקודמות של קולהאס, והפערים בולטים בעיקר בפרטים. רחבת הכניסה המשופעת המובילה למטה אל הלובי מעוטרת בעצים ובשתילים ובגופי תאורה הקבועים במדרכה, ויחד הם יוצרים מחווה חזקה וברורה של משהו מתחנף ומגונדר. הקירות והתקרה של מרפסת בקומה העליונה מחופים בדשא מלאכותי, קישוט ראווה שאינו עולה בקנה אחד עם שאר העיצוב.

צדו החיצוני של הבניין מאכזב מאוד. פרינס-רמוס אמר שנאבק קשות לפתוח את החלונות המקיפים את הבמה בקומת הקרקע אל הרחוב בצורת ארבע דלתות הזזה גדולות, דבר שהיה מאפשר לחיי התיאטרון לזלוג החוצה אל המדרכה. אבל בשל קיצוצים בתקציב נבנו רק שתי דלתות מסתובבות.

חיפוי האלומיניום הלא אחיד של הבניין נראה דל, וחזיתותיו משעממות במפתיע. ההתרגשות במבנה הזה, בסופו של דבר, אינה צפונה בפרטים אלא בכוחות השינוי של המנגנון הפנימי שלו.

בניין וינספיר, בית האופרה החדש שמעבר לכביש, בעיצוב נורמן פוסטר מפוסטר ושותפיו, אינו משתווה לוויילי בחדשנותו, אבל צורתו הצבועה אדום-שפתון מבריק היא בבחינת ניגוד נחמד. הוא בנוי בצורת פרסה קלאסית, ארוזה בתוך תיבה בעלת דופנות זכוכית, ומשמש אמירה מיושנת על אדריכלות כאמנות פומבית, ברוח פאריס של המאה ה-19.

חופה עצומה נפרשת מן הבניין בכל הכיוונים, ומספקת מחסה לרחבה ציבורית. החופה, הנתמכת בשלד מרושת של עמודי פלדה דקיקים, בנויה מאלפי רפפות דקות כלהבים, המוצבות בזווית כדי לחסום את אור היום ובה בעת מאפשרות להציץ אל השמים. פוסטר חזה את הרחבה כמפלט קריר ומוצל בחודשי הקיץ החמים של דאלאס. החופה היא גם מעין פואיה לא רשמי, המאפשר לעולם החברתי של האופרה להתמזג עם העיר.

חלל אלגנטי

מתוך הרחבה המבקרים יכולים לצפות מבעד לחזית הזכוכית של בית האופרה אל הלובי, ששולט בו גרם מדרגות רחב המוליך לכמה קומות של מרפסות. הלובי, כ-18 מטרים גובהו, הוא גרסה עכשווית לאופרה הפאריסאית של שארל גרנייה, יצירת מופת ניאו-בארוקית שנבנתה לקראת סוף המאה ה-19 כשהעיר הבורגנית של בולווארים גדולים ותענוגות מציצניים חיפשה דרכים לאשש את עצמה.

גאונותו של גרנייה היתה בכך שהוא משך את החיים מתוך השדרה אל בית האופרה ויצר את האנדרטה הגדולה בעולם לצפייה באנשים. בווינספיר, פוסטר רוצה בבירור ליצור אפקט דומה, אבל התוצאה אינה יוצרת אפקט מרהיב. מאחר שהכניסה הראשית קבועה מעט מעבר לציר שעליו בנוי שאר הבניין, כדי שתהיה בקו אחד עם הרחבה, המבקרים נאלצים לפנות ולחצות את הרחבה אל הלובי בטרם יגיעו אל תחתית גרם המדרגות הגדול. הא-סימטריות המוזרה מקנה לכניסה תחושה של דחיסות מה. המבקרים אינם חשים ולו מעט מהחוויה המדהימה של הכניסה אל הלובי של בית האופרה בפאריס ושל הצפייה בשכבות של אנשים המתבוננים בהם מלמעלה מכל הצדדים.

אולם ההצגה הראשי הוא חלל אלגנטי אבל מוכר, שמטרתו בעיקר לגרום לצופה להרגיש בנוח ופחות לפזר סקס אפיל. ארבע קומות של מרפסות, שחזיתותיהן מחופות במשטח מקומט של עלה זהב בן 12 קאראט, חובקות את האולם. נברשת בגובה 21 מטרים נמשכת אל התקרה כשההופעה מתחילה - הד לשנדליר מבית האופרה מטרופוליטן במנהטן.

זה עיצוב שמרני, בייחוד בהשוואה לפרויקטים כמו אולם הקונצרטים ע"ש וולט דיסני בלוס אנג'לס שעיצב פרנק גרי, או אולם הקונצרטים שעיצב ז'אן נובל בקופנהגן - מבנים מרהיבים שעוצמתם הרגשית גורמת לרשמיות של האולם המסורתי להיראות מיושנת ומשעממת.

ואף על פי כן זו יצירה מוצקה. ובמבט גורף הבוחן אותה עם תיאטרון ויילי זו תוספת ברוכה לאזור התרבות הגדל בעיר, המסייעת למלא אותו בצורות חזקות ורציניות שיכולות לתת לדאלאס את הנוכחות התרבותית שמעולם לא היתה לה. הגישה הישירה של הבניינים האלה - אחד אקספרימנטלי-זהיר, השני מביט לאחור - תתאים יפה לעידן החדש של איפוק זהיר, גם אם הם עוצבו בתקופה שבה עדיין ההגזמה לא חלפה לגמרי מן העולם.

---

הזדמנות אדירה שהוחמצה
האדריכל ארז אלה, ממתכנני תיאטרון ויילי, סבור כי השיפוץ הנוכחי בתיאטרון הבימה הוא "קטסטרופה אורבנית" של ממש

החדשנות והמקוריות של תיאטרון ויילי זכתה להתעניינות רבה עוד טרם פתיחתו. דאלאס, לצד ניו-יורק ושיקאגו, היא מרכז חשוב בעולם התיאטרון האמריקאי, והשמועה על "מכונת התיאטרון" החדשה הגיעה לשחקנים, יוצרים, ובמאים רבים שביקשו להתנסות בחלל הייחודי בעונות הקרובות. "ויילי" מתיימר להיות גרסה מעודכנת של התיאטרון המסורתי, ובהשאלה מעולם האינטרנט, הוא תיאטרון 2.0 אינטראקטיבי שמעורר השתתפות של הקהל.

ארז אלה, בעל משרד האדריכלים HQ בתל אביב, היה אדריכל הפרויקט בעת שעבד בשלוחה הניו-יורקית של משרד OMA של רם קולהאס. בחודש שעבר שב מטקסי הפתיחה בדאלאס, שנמשכו שבוע שלם. לדעתו, המבנה טומן בחובו הזדמנות להתחדשות נדרשת של מרכז העיר.

ארז אלה ותיאטרון הבימה בעת השיפוצים. "הבניין אטום לחלוטין ולא מקיים שום קשר לרחוב. זה לא עומד אפילו בסטנדרטים של שיעור באורבניזם שנה א'" (תצלומים: ניר קידר וניר כפרי)

המאמץ הרב שהושקע בתכנון ויילי והעניין שהוא מעורר ברחבי העולם מאירים באופן עגמומי למדי את שיפוץ בניין תיאטרון הבימה, שהולך ונשלם תחת פיקודו של האדריכל רם כרמי. זהו מבנה שמופעו הסופי עשוי להיות בעייתי אף יותר מההדמיות הראשוניות שהודלפו לעיתונות, ובוודאי אינו מביא עמו כל בשורה בנוגע לתפקודו של התיאטרון כמדיום אמנותי. אלה מבהיר כי אינו מכיר לעומק את התוכניות המדוקדקות של הבימה, אך באותה נשימה אומר כי מדובר לדעתו "בקטסטרופה אורבנית". "הבניין אטום לחלוטין ולא מקיים שום קשר לרחוב. זה לא עומד אפילו בסטנדרטים של שיעור באורבניזם שנה א'. מעציב אותי שלא היה דיון מעמיק בשיפוץ של הבימה. התיאטרון מתחרה היום בהרבה מדיומים אחרים, ונראה שלא היתה שום מחשבה על כך. לדעתי יש פה הזדמנות אדירה שהוחמצה, גם מבחינת התיאטרון וגם מבחינת העיר".

מה יש בתיאטרון ויילי שאין בהבימה?

"כשהתחלנו לתכנן קיימנו דיון נרחב בשאלה איך אמור להיראות תיאטרון בלב דאלאס. המבנה נגיש, אתה יכול להתקרב אליו וכמעט לגעת בבמה. זה דבר מאוד אטרקטיבי מבחינה אורבנית. במסגרת אירועי הפתיחה צפיתי שם בהצגה, וכשיצאתי כבר התחילו להחליף את הקונפיגורציה של החלל לקראת נשף שהתקיים שם למחרת. הצוות הטכני עבד בפנים, ובחוץ עמדו אנשים שהתבוננו בנעשה והיו מרותקים לראות את הבמה והקונסטרוקציה זזות. בהשוואה לכך, תיאטרון הבימה נותר במתכונת מאוד מיושנת. יש מי שיגידו שמה שעשו לפני אלפיים שנה הוא הטוב ביותר, אבל אני חושב שתפקיד האדריכלים הוא גם לנסות ולאתגר את התפקוד והצורה של התיאטרון".

נועם דביר

תגיות: הבימה, נועם דביר