דלותן של המלים בפסטיבל "אפוס"
יום שני 26 באוקטובר 2009 02:50 מאת: חגי חיטרון
שלושה סיפורים על מוסיקה ועל קוצר ידה של השפה לתאר אותה, דרך שלושה סרטים שיוקרנו בסוף השבוע בפסטיבל החדש לסרטי תרבות ואמנות בתל אביב
מיום שישי עד מוצאי שבת מציע פסטיבל "אפוס", שייערך בסינמטק תל אביב, מבול של סרטים בנושאי תרבות ואמנות, לרבות מבחר מפתה מאוד בתחום המוסיקה הקלאסית. בין השאר יוקרנו סרטים על המלחינה סופייה גובאידולינה, על הפסנתרן פיוטר אנדרשבסקי ועל בטהובן.
בטהובן מוזכר במקום השלישי בתור, כי הסרט עליו הוא השגרתי יחסית, במדגם המשולש שנסקר כאן. שלושת הסרטים מתמודדים, כל במאי בדרכו, עם האתגר של דיבור על מוסיקה, עם הצורך להפיק ממרואיינים מלים מובנות, לא פלצניות, מאלפות בינה, מחדשות, ובעיקר - מושכות להכיר את היצירות המוסיקליות עצמן. מידת ההצלחה להשיג זאת שונה מסרט לסרט, ושונה גם מידת הצלחתם של האלמנטים הוויזואליים לפצות על קטעים שבהם המלל בולט בקוצר ידו.
בטהובן שממש הכרתם
מה כבר אפשר לספר, שלא ידענו, על לודוויג ון בטהובן? שואלת הפרסומת לסרט "החיפוש אחר בטהובן", ועונה: "מתברר שהרבה".
פיוטר אנדרשבסקי (למטה: בחזרה עם גוסטבו דודאמל). מתרפק על "חליל הקסם"
הרבה? לא שוכנעתי שהסרט ממחיש את הטענה הזאת. הוא שופע אנשים וצלילים (לרבות צילומים של עשרות קונצרטים), קצבי, ערוך, קולח. בהחלט מושך לשמוע עוד ועוד בטהובן. מחדש, מביא עובדות שלא ידענו? לאו דווקא. מנומר בפראזות חלולות? בהחלט.
להתרשמותי, הבמאי פיל גרבסקי יודע שבבניית התרשמות כללית מסרט תעודה, כמות יכולה להסוות היעדר איכות. את השיטה הזאת הוא יישם כאן בגדול; קשה לדלות מדברי המרואיינים שלו אמירה שמציעה תובנות מפתיעות על חייו ויצירתו של בטהובן - ומדובר במצעד ארוך של מוסיקולוגים, פסנתרנים, קשתנים, מנצחים, היסטוריונים.
לפעמים הם אכן מדגישים פרט חשוב (למשל: המנצח רוג'ר נורינגטון אומר משפט על מעמדו של אידיאל המקוריות והחידוש בימי בטהובן, לעומת ימינו); לרוב הם חוזרים על סופרלטיווים ידועים או מדגימים את כושרם לייצר סופרלטיווים חדשים. לפעמים ההכרח לומר משהו הוליד פראזות שבנאליותן או תשוקתן להפלגה גובלת בגיחוך. למשל, הכנרת ז'נין יאנסן מגלה שסונטת קרויצר היא "אחת הסונטות הגדולות של בטהובן, לכינור ופסנתר"; המנצח ג'ננדריאה נוסדה חושב שהפרק הראשון של ה"ארואיקה" הוא הפרק הראשון הכי גדול מכל הפרקים הראשונים של כל הסימפוניות שנכתבו אי פעם.
"החיפוש אחר בטהובן" נפתח בצילום תקריב ארוך של אצבעות פסנתרן בפעולה, ויזואליה שגרתית, נדושה. בהמשך, באחד הקטעים המשעשעים (בלי כוונה) מסבירה הבה ג'פרי, היסטוריונית ומדריכה, בסבר פנים רציני להחריד, שבטהובן היה נוהג לדפוק במקל את הקצב כאשר חיבר מוסיקה וזה נורא הפריע לשכנים בדירה למטה.
סמוך לפתיחת הסרט מסתמן מסלול מבטיח דווקא: הפסנתרן רונלד בראוטיגם מנגן בפורטפיאנו את תחילתה של סונטה מאת כריסטיאן גוטלוב נפה, שהיה מורו של בטהובן הילד. מן הסתם, משער בראוטיגם, בטהובן למד את הסונטה הזאת של נפה. אבל הבמאי לא חושב שזה מעניין, מסתפק בפראזה אחת או שתיים מן הסונטה (הרי אצה לו הדרך אל מבול המרואיינים האחרים). בהמשך מספק הפסנתרן עמנואל אקס הדגמה קונקרטית נחמדה של בטהובן כמלחין פסנתרן ששוקד להציג את יכולתו הווירטואוזית, חבל שלא הוקצב עוד זמן גם לו. קטע נגינה לוכד אוזן במיוחד מספק יונתן ביס הצעיר, עלי פסנתר. גם כאן מצולמות בעיקר ידיו.
רכבות מצטלמות היטב
משלושת הסרטים שנסקרים כאן, הסרט "נוסע חסר מנוחה", שמספר על הפסנתרן פיוטר אנדרשבסקי, הוא מעשה ידיו של ברונו מונסנז'ון, במאי רב זכויות שעשה בין השאר סרטים חשובים, היסטוריים אפשר לומר, על מהפכן הפסנתר גלן גולד.
מימין: ההיסטוריונית הבה ג'פרי, הכנר ואדים רפין, הפסנתרן עמנואל אקס. מדברים על בטהובן
נגינתו של אנדרשבסקי (בן 40, ממוצא פולני-הונגרי) היא ההיפך ממורשת גולד; האמן הפולני מצטייר בסרט כדמות רומנטית, הן בנגינתו (לרבות באך!) והן בשיחו. אנדרשבסקי, יליד ורשה שהשתלם בצרפת ובלוס אנג'לס ומתגורר כיום בליסבון, נד בדרכי אירופה בקרון רכבת פרטי, עם סטנוויי צמוד וטורח לבנות לעצמו תדמית שונה מזו של קרייריסט הפסנתר המצוי. הבמאי מונסנז'ון משתף אתו פעולה, בשלמות, אינו מחטט, אינו שואל על עובדות של חיי יום-יום - למשל שכיחות קונצרטים. גם חייו הפרטיים והקונקרטיים של האמן נשארים מחוץ לתחום, בשונה מחייו כפי שהם משתקפים בפילוסופיה שלו, הכוללת דיבורים על מושלמות, כמיהה אל המוחלט, הכורח לספוג פשרות, שנאת הופעות, שנאת רסיטלים, שנאת הקלטות.
הדיבורים הפלספניים (שנשמעים אותנטיים וכנים) עוברים יחסית בשלום. לא כך, לטעמי, קטעים ארכניים למדי שבהם מנגן אנדרשבסקי עיבודי אריות מתוך "חליל הקסם" תוך שהוא מסביר עד כמה הן נפלאות. קטעי מוצרט אלה מביכים - באשמת הדיבורים, המימיקה, הנגינה המתקתקה. יש בסרט גם אבחנות מעניינות מפי אנדרשבסקי, שאינן מתיימרות לאמיתות כלליות אלא משקפות את יחסו האישי לשופן, לבטהובן, לברהמס, לשימנובסקי.
ב"נוסע חסר מנוחה" משולבים מרכיבים מוטי קיטש, היינו - אמצעים ויזואליים בדוקים ומנוסים ובהם צילומים של הפסנתרן ואחותו (הכנרת המצוינת דורותה אנדרשבסקה) מובלים במזחלת בלב נוף מושלג בהרי הטטרה, או צילומי פסי רכבת מצטלבים (אלא מה), אבל איכשהו הכל ארוג ביד האמן של מונסנז'ון ומצטרף לסרט מושך בהחלט.
מעשה במלחינה טאטארית
המלחינה הרוסייה סופיה גובאידולינה, בת 77, נולדה בטטרסטאן, חיתה במוסקווה ומאז 1992 מתגוררת בהמבורג. מקורה הדתי-משפחתי מעורב (מוסלמי-פרבוסלווי), היא גדלה כאתאיסטית ובגיל 39 עשתה מעין המרה ונטבלה לנצרות. גובאידולינה מלחינה נחשבת מאוד במערב. ההיבט הדתי, מיסטי נומרולוגי ממלא תפקיד מוצהר ביצירתה.
מימין: סופייה גובאידולינה, סיימון ראטל, אן-זופי מוטר. מלחינה מסקרנת באור יצירתה
הסרט "סופיה - ביוגרפיה של קונצ'רטו לכינור" מספר על תולדותיו של הקונצ'רטו השני לכינור, פרי עטה (שמו של הקונצ'רטו הוא "בזמן הווה"), וסוקר את ההכנות לביצוע הבכורה שלו בידי הכנרת הגרמנייה אן-זופי מוטר. האזנה סבלנית (רצוי, מוקדמת) ליצירה המקסימה הזאת שלשונה מודרנית אך מובנת בהחלט - וצפייה בסרט - ממחישים את העובדה שתחושתו של היוצר בקשר למקור ההשראה שלו (גובאידולינה "שומעת קולות" ורואה חזיונות), יכולה להיתפש כלא רלוונטית ליצירה עצמה ולתגובותיהם של המאזינים לה.
"בזמן הווה" ("In Tempus Praesens") מוקדש למוטר, אשר ניגנה אותו בביצוע הבכורה (בניצוח סיימון ראטל). בשביל גובאידולינה, הזהות בין השמות "סופיה" (שלה), "זופי" (אן-זופי מוטר) וסופיה הקדושה אינה מקרית כלל.
גישתו של הבמאי קורקטית, הוא מניח שהצופים יודעים מי היא גובאידולינה ומצהיר שאין הוא בא לספר על חייה אלא מתמקד בקונצ'רטו. הוא מגשים זאת בפרטנות (לרבות שיחה עם המוסיקאית המעתיקה, זו שמופקדת על המרת כתב היד המסובך לקובץ תווים ממוחשב). ההתבוננות וההאזנה למלחינה כשהיא מסבירה (בגרמנית וברוסית) איך היא עובדת, ומדגימה קצת בזמרה, מאירים את אישיותה באור בהיר למדי. התוצאה מרתקת.
כפי שכבר ציינתי במדור זה לפני חודשים אחדים, בקונצ'רטו "בזמן הווה" ניכר קשר למורשת הקונצ'רטי הגדולים לכינור של המאה ה-19 - מבטהובן עד ברהמס. הקונצ'רטו הוא מעין מונולוג של כינור סולו והליווי התזמורתי במגוון (אינו כולל כינורות כלל) נשאר עדין ומשני, רוב הזמן. נימתו הדומיננטית של המונולוג קודרת, וניסיונות למצוא את האור מסומלים בהעפלה עיקשת אל הקצה הגבוה של המנעד. אן-זופי מוטר תורמת ליצירה את הצליל הנהדר שלה.
"אפוס", הפסטיבל הבינלאומי לסרטי תרבות ואמנות. יוזמת: מיקי לרון. ניהול אמנותי: לרון וגידי אביבי. סינמטק תל אביב, 29.10-31.10
"החיפוש אחר בטהובן". בימוי וצילום: פיל גרבסקי, בריטניה (2009), יוקרן ביום שישי ב-16:00 בבית ציוני אמריקה בתל אביב; "סופיה - ביוגרפיה של קונצ'רטו לכינור". בימוי: יאן שמידט-גארה. גרמניה (2008), יוקרן בשבת, ב-10:30 בסינמטק; "נוסע חסר מנוחה". בימוי: ברונו מונסנז'ון. צרפת/פולין (2009), יוקרן בשבת ב-19:30 בסינמטק
תגיות:
ברונו מונסנז'ון,
חגי חיטרון,
יאן שמידט-גארה,
פיל גרבסקי,
פסטיבל אפוס