ביקור בסטודיו של אברהם אילת

יום שישי 04 בספטמבר 2009 03:00 מאת: אלי ערמון אזולאי | תצלום: אורי גרשוני

אברהם אילת יוצר בסטודיו שלו בוואדי סאליב אמנות מרובדת המשובצת בחפצים שמצא, והופך זבל לזהב טהור


פרסומת

אמירתו של אוסקר ויילד "כל האמנות היא קצת חסרת תועלת", מופיעה על אחד מקירותיו של הסטודיו של האמן אברהם אילת. אילת (70), צייר, צלם ופסל, אוסף מהרחוב דברים חסרי תועלת ומוצא להם מקום באמנות שלו, שהיא אולי חסרת תועלת בעיני ויילד, אך היא הכל בעיניו: מרובדת, עמוסה ולוקחת חלק בתהליך ארוך.

הסטודיו שלו ממוקם בשכונת ואדי סאליב בחיפה, שתושביה הערבים גורשו ממנה ב-1948 ונודעה בשל המהומות על רקע עדתי שהתרחשו בה בשנות ה-60. אירועים שהובילו לפינויים של התושבים יוצאי צפון אפריקה מהשכונה. חלל העבודה של אילת נמצא בבית ספר יסודי נטוש, שנבנה בשנות ה-50. אילת וחמישה אמנים נוספים שהכירו כשעבדו בחדרים צמודים בשכונת הדר בחיפה מצאו אותו.

"המקום היה נטוש במשך 20 שנה - חורבה, בלי מים וביוב", הוא מספר. "היו פה נרקומנים והומלסים. הפכנו לעמותה כדי שנוכל לקבל את המקום באופן חוקי". בתמורה לשיפוץ קיבלו רשות מהעירייה להשתמש במבנה המדהים והפכו אותו למרכז לאמנות חזותית בשם "פירמידה", שחגג באחרונה 15 שנות פעילות. האגף שעומד לרשותו של של אילת נמצא בקומת הקרקע ומשתרע על פני ארבעה חדרים בגדלים שונים. לכל חדר תפקיד אחר בחייו ובעבודתו: משרד שבו הוא וחבריו מנהלים את המרכז, חדר חשוך ובו מיצב שיצר אילת כשהחל לעבוד בחלל, חדר עבודה גדול, חדר חושך לפיתוח תצלומים ומסדרון עמוס המחבר בין כולם. "אני מדמה את הסטודיו לתל עתיק, עם שכבות שעברו רעידות אדמה. אם תזיזי רהיט או אפילו חתיכת נייר הכל עלול לגלוש החוצה".

סמדר שינדלר מונתה לאוצרת מרכז פירמידה בחיפה

"כשנכנסתי לכאן לא הבאתי את החפצים שצברתי בסטודיו הקודם. אני נוהג למלא חללים בקצב מהיר מאוד, אז החלטתי לבוא לכאן בלי כלום. כל יום הייתי מסתובב מסביב לבניין, מוצא שקית ניילון וממלא אותה בכל מיני". הוא מצביע על כדורים שיצר מהדברים שמצא, "זה העבודות הראשונות שעשיתי בסטודיו. ככה התחלתי לעבוד".

אי של אי סדר

השכונה מסביב למרכז האמנות "פירמידה" הרוסה ונטושה וצמודה לשוק הפשפשים ועל כן שיטוטיו של אילת מסתיימים כמעט תמיד בהצלחה. "בגלל שאני עושה הרבה אובייקטים מספרים, הייתי יורד לשוק בסוף יום ראשון והספרים מתגלגלים שם. אני בוחר ספרים לפי גדלים, צבעים וכריכות ואז אני בא איתם לפה ומתחיל להסתכל".

ניכר כי הוא אוסף הכל: מאות ספרי קריאה מכל התחומים, רהיטים ישנים, בובת ראווה ישנה, מנורה ענקית שאין לה כמעט שימוש, מגירות, מברשות, תצלומים ישנים, שלטים וכרזות, מכשירים עתיקים כמו רדיו ופטיפון ועשרות תקליטים שאסף בדרכו מהשוק. קירות הסטודיו מעוטרים בציטטות שהדביק או כתב בעצמו של מאן ריי, בורחס ואחרים, וגם עשרות מספרי טלפון של אמנים ואוצרים, לצד מספרים של חברות גז או טלפון. החדר הגדול המשמש את אילת עולה על גדותיו, הוא מאובק ורצפתו מעידה כי כאן עושים אמנות ועל כן היא רחוקה מלהיות נקייה.

איך אתה מצליח לעבוד בבלגן?

"תמיד אני מסדר את המשטח לפי הצורך - הבלגן הוא חוסר שליטה. זמן קצר לאחר שנכנסתי לכאן איבדתי שליטה. לפעמים הבלגן מפריע לי, אבל הרמתי ידיים. מצד שני, כשאני תופס את עצמי מסדר, אני מבין שמשהו לא בסדר ביצירה. מה פתאום יש סדר בבלגן?

"יש פה 50 שנות יצירה. זה לא מסודר, אבל אני יכול למצוא כמעט כל דבר. דברים משנות ה-60 וגם עבודות שלי שהייתי ילד - אמא שלי שמרה את הכל. היתה תקופה שהרגשתי שעשיתי די הרבה ושאני צריך לזרוק, לקחתי חבילה של רישומים והתחלתי לקרוע אותם ופתאום בזבל הקרעים היו נראים מאד יפים. כך נולדה סדרה שלמה של רישומים ממוחזרים. הכנסתי אליהם אלמנטים חדשים, מעין תערובת של דברים שהתווספו. הייתי מאוד שמח כשזה קרה".

עולם הולך ונעלם

אילת מסביר כי בכל מקום שבו עבד השפיעה הסביבה על האמנות שלו באפנים שונים, כחומר גלם או כמקור השראה. "הסטודיו מתפקד כתמה. יותר מסתם מקום עבודה. יש לו תפקיד ביצירה לא רק כקירות או שולחן. כך כששהיתי בסטודיו בדיסלדורף עשיתי מצגת תצלומים שמתעדת את הסטודיו - הצללים שנופלים על הקירות, הניירות הריקים.


אברהם אילת. "אני מדמה את הסטודיו לתל עתיק, עם שכבות שעברו רעידות אדמה"

"בסטודיו בהדר עשיתי סדרה של תצלומים שמתייחס לרצפה של הסטודיו, לפינות חשוכות שבה. עשיתי שם גם פרויקט מיוחד, שנולד מאותם רגעים שבהם הייתי מתעייף מהציור והרישום: במשך ארבע שנים הייתי מצלם כל יום ברחובות שמסביב - מסדה, הלל והסמטאות שביניהם. זה היה תיעוד של הסביבה, שהייתה עבורי מין עולם הולך ונעלם".

אילו שינויים חלו פה בוואדי סאליב מאז שנכנסת?

אני זוכר את הוואדי כשהוא היה חי - באתי לצלם בו בשנות ה-70. אחר כך הרסו פה את המרקם האורבני שנוצר במשך עשרות שנים וזה היה פשע. אי אפשר לבנות דבר כאלו היום. כיום הבתים אטומים, נטושים ומוזנחים. לצערי הרב האזור לא משתנה, הדבר היחידי שעשו פה זה שסללו כביש במקום החירבה עם הסוסים והנרקומנים".

אילת שימש כיו"ר ואוצר מרכז האמנות "פירמידה" ובמשך שש השנים הללו אצר עשרות תערוכות וטיפל בכל העניינים הביורוקרטיים. כשהוא נשאל כיצד שילב בין שני התחומים מבלי שעבודת המשרד תגלוש או תפריע לפעילות בסטודיו, הוא עונה: "מעולם לא הייתה לי בעיה עם זה, משום שכשאני נכנס לסטודיו, נופל מסך ואני במקום פרטי.

מבין מכלול הערמות והחפצים בסטודיו, מה אהוב עליך ביותר?

"אני אוהב כלי עבודה. יש לי כלים ישנים, למשל פטישים - לכל מקצוע יש פטיש מיוחד משלו, או מברשות - אני אוהב את הגופים השעירים האלה. יש משהו חושני במברשת. זה מבטא צד יצרי ומשוחרר. באחת העבודות שעשיתי חיברתי ספר שבתוכו מברשת ועצם. אין לי הסבר מדויק ללמה ולאיך, אבל חשוב לי ליצור הרכבים שהם מפתיעים ולא צפויים, משהו שיתפקדו כאיזשהו ניגוד שמדבר על החיים".

אתה גם מפעיל את המכשירים שאתה מוצא, נגיד הפטיפון?

"אני נהנה ללכת למטה ולהביא תקליטים, שלפעמים אינני יודע מה הם, ומיד רוצה לשמוע אותם. זה כמו להפוך זבל לזהב - אלכימיה. אני אוהב לעבוד ולשמוע מוסיקה, אך זה תלוי מתי. יש דברים שהם מכניים כמו הדמויות החוזרות שאני מצייר, ואז אני יכול להאזין למוסיקה. אם אני עושה דברים אחרים המוסיקה יכולה להפריע לי, להסיח את דעתי".

מהם הרגלי העבודה שלך? "אני מגיע לסטודיו מדי יום, מלבד יום אחד בשבוע, שבו אני הולך לעבוד בסדנת ההדפס בירושלים. קורה לפעמים שאני מגיע לכאן והראש שלי ריק לחלוטין. יש עבודה אחת לפחות שבעיני מאוד חשובה, ונולדה לי מתוך ריקנות. בגלל שהגעתי משועמם ולא ידעתי מה אני עושה, היא פתחה לי פתח ליצירה שנמשכה במשך כמה שנים".

איך אתה מתחיל תהליך עבודה?

"יש עבודות שמתחילות בצורה אינטואיטיווית לגמרי ואני לא רוצה לדעת מה אני עושה כי זה עלול להפריע לי. אבל יש לי את האלמנט השכלתני. אני גם זה וגם זה ולפעמים המינון הסימטרי קצת מפריע".

היית רוצה שחלל העבודה שלך יהיה בבית?

"לא יודע. יכול להיות שבאיזשהו שלב אעשה את זה. יש יתרון גדול בלקום באמצע הלילה ולגלוש מהמיטה ישר לסטודיו. לעומת זאת יש גם יתרון בניתוק. אני יוצא מהבית ואני כולי בעניין של הדבר שבשבילו יצאתי".


משחק פירמידה

מיקום: מדרגות נחום מילר, ואדי סאליב חיפה
זמן: 15 שנה
גודל: 2 כיתות ומסדרון מתוך מבנה של 400 מטר

"כבר בראשית הדרך, החלטנו החלטה עקרונית שלא לאכלס את כל החדרים במבנה, וזאת כדי לאפשר לאמנים צעירים לעבוד ב'פירמידה' ולהתחיל את צעדיהם הראשונים במסגרתה. במקביל לפעילות בתחום האמנות החזותית אנו מארחים אמנים בתחום המוסיקה האוונגרדית. כל אירוע כזה מקושר לתערוכה המתקיימת באותו זמן. בבניין 12 סדנאות המשמשות 14 אמנים (6 קבועים והשאר מתחלפים), חלל תצוגה גדול של 110 מ"ר וסדנאות אירוח. אנו מקיימים בין 7 ל-9 תערוכות בשנה. ניהול עמותת 'פירמידה' וארגון פעולותיה מתבצעים בהתנדבות. כל האמצעים העומדים לרשותנו - החל בתמיכת המועצה לתרבות וכלה במימון עצמי של האמנים, משמשים אך ורק לצרכי הפעילות השוטפת".


תגובות גולשים
הוסף תגובה +

(19 מדרגים)

דירוג הגולשים:

דרג את הכתבה

  • Currently 3/5 Stars.
  • 1
  • 2
  • 3
  • 4
  • 5