קלריס ליספקטור: הספינקס מריו דה ז'נירו

יום שישי 14 באוגוסט 2009 03:00 מאת: מיה סלע

היא נראתה כמו מרלן דיטריך וכתבה כמו וירג'יניה וולף. קלריס ליספקטור, המהגרת היהודייה מאוקראינה שנהפכה לסופרת הלאומית של ברזיל, היתה אחת הסופרים הגדולים של המאה ה-20, אומר בנג'מין מוזר, מחבר ביוגרפיה חדשה שלה, המבקש שהעולם כולו יכיר בגדולתה ומודה שהוא מאוהב בה


קלריס ליספקטור בנעוריה

תצלום: מתוך הספר "Why this World"

פרסומת

במשך כל חייה נשאה הסופרת קלריס ליספקטור על כתפיה אשמה בלתי נסבלת. אמה נאנסה בפוגרום באוקראינה על ידי שני חיילים ונדבקה בעגבת. האמונה העממית אז גרסה שהריון הוא הדרך היחידה לרפא את המחלה. ליספקטור האם נכנסה להריון כדי להתרפא וקלריס ליספקטור נולדה בדצמבר של שנת 1920 בשטייטל בפודוליה, אוקראינה, הבת הצעירה בשלוש בנותיהם של מניה ופנחס ליספקטור. אז עוד קראו לה חיה ליספקטור.

משפחתה נסה מאימת הפוגרומים ומלחמת העולם הראשונה. הם נדדו לבוקרשט שברומניה, משם לגרמניה ובתחילת 1922 הגיעו לברזיל. חיה-קלריס היתה בת פחות משנתיים. הביוגרפיה של ליספקטור, "Why this World", שכתב בנג'מין מוזר, ראתה אור בהוצאת אוקספורד בתחילת החודש בארצות הברית ובאנגליה ובקרוב תתפרסם גם בברזיל.

מוזר, מתרגם ומבקר ספרות ("הרפרס מגזין" ו"ניו יורק ריוויו אוף בוקס"), אומר שמניה ליספקטור הגיעה לברזיל "יותר מתה מחיה". ואמנם, ההריון לא ריפא את מחלת העגבת והאם מתה כשקלריס היתה בת תשע. לפי מוזר, זה המפתח להבנת דמותה. "כשהיתה ילדה קטנה", הוא מספר בראיון טלפוני, "נהגה לספר סיפורים בעלי סופים קסומים, שבהם אלוהים או רוח באים ומצילים את אמא. זה קורע לב לחשוב על הילדה הקטנה הזאת, שהיא לגמרי חסרת אונים. לא היתה אז תרופה לעגבת, והמחלה הזאת והעובדה שאמא שלה מתה כשהיתה בת תשע הן המפתח לחיים שלה. זאת הסיבה שקלריס התחילה לכתוב".

מוזר, בן 34, אינטלקטואל אמריקאי-יהודי שחי בהולנד עם בן זוגו הסופר ארתור ז'אפן, נשבה בקסמה של ליספקטור כשהיה סטודנט באוניברסיטה ולמד פורטוגלית. "קראתי הרבה ספרות ברזילאית וכשנתקלתי בה הייתי בשנה השנייה ללימודי", הוא מספר. "חשבתי שלא קראתי אף אחד כמוה, וגם שאף אחד לא כתב עליה באנגלית כראוי. ככל שלמדתי עליה יותר כך היא נעשתה מרתקת וחשובה יותר וזה היה מטורף בעיני שהיא לא ידועה יותר מחוץ לברזיל".


קלריס ליספקטור. לא כל כך נוח להיות מיתוס, אמרה בראיון (תצלום: מתוך הספר "Why thisWorld")

מוזר יצא למסע חובק עולם. במשך חמש שנים נדד בין אוקראינה, ברזיל ושווייץ בעקבות ליספקטור. הוא אפילו למד יידיש; "זה קל כשאתה יודע גרמנית ועברית", הוא אומר. "זה היה מטורף כי הפסקתי לעשות כל דבר אחר שעשיתי, אבל זה היה כל כך כיף לעשות את זה. נסעתי ברחבי העולם ופגשתי אנשים מדהימים שזוכרים דברים כמו המהפכה הרוסית. המפגשים עם אנשים כאלה, בעיקר יהודים בברזיל שיש להם זיכרונות שלא ייאמנו, הם ניסיון להחזיר לחיים מישהו שלא בצדק נשכח".

מבחינת מוזר, ליספקטור היא הסופרת היהודייה הכי גדולה במאה ה-20 אחרי פרנץ קפקא. הלן סיקסו, הסופרת הפמיניסטית הצרפתייה, אמרה עליה שהיא מה שקפקא היה יכול להיות לו היה אשה. במרכז ספריה עומדים העולם הפנימי של הגיבורים והכתיבה עצמה; העלילות משניות. ליספקטור תיארה את הקיום עצמו וכתבה ברוח אקזיסטנציאליסטית. התשוקה של מוזר אל הנושא שלו ניכרת בשיחה אתו והוא מודה שהוא עדיין מוקסם ממנה. חשוב לו שיידעו איזו סופרת גדולה היתה, הוא מצר על כך שאינה ידועה מספיק בעולם הדובר אנגלית וגם לא בעולם היהודי.

פסוודונים? לסבית? גבר?

בברזיל ליספקטור היא אייקון, הסופרת הלאומית, שכמו דיוה אמיתית נקראת בפי הברזילאים בשמה הפרטי בלבד, "קלריס". דמותה מודפסת על בולים, ילדות רבות קרויות על שמה, כמו בנייני ציבור בכל עיר, וספריה עדיין נמכרים היטב. ובכל זאת גם שם דמותה אפופה מסתורין. "הספינקס מריו דה ז'נירו" מכנה אותה מוזר. אמרו עליה הכל. חשדו ששמה הוא פסוודונים, שיערו שהיא לסבית, או גבר, טענו שהיא ימנית, שהיא קומוניסטית, שהיא קתולית. בראיון עיתונאי אמרה פעם שלהיות מיתוס זה לא כל כך נוח. ובפעם אחרת אמרה שלצד התשוקה שיש לה להגן על פרטיותה יש לה גם תאווה להתוודות בפומבי ולא בפני כומר.

והיא גם היתה יפה. המתרגם גריגורי רבסה, שתירגם את גדולי הסופרים מספרדית ופורטוגלית לאנגלית, אמר שהיתה אדם נדיר: שנראתה כמו מרלן דיטריך וכתבה כמו וירג'יניה וולף.

"היא היתה דמות אניגמטית לברזילאים", מסביר מוזר. "היו לה גם מבטא ושם שאפילו בשביל יהודים הוא מוזר; יש הרבה ספקטור, אבל מעולם לא פגשתי עוד מישהו עם השם ליספקטור".

ליספקטור גם לא השתייכה למילייה כלשהו. "היא באה מכלום", אומר מוזר, "מאזור רסיפה שבפריפריה של ברזיל ולא מריו או סאו פאולו, ששם נמצאים כל הסופרים. היא לא היתה חלק מהמעגלים הטבעיים של האנשים שיצרו את התרבות בארץ הזאת, והיא היתה צעירה מאוד ויפה מאוד, גבוהה ובלונדינית ועם המבטא המוזר, היא היתה פשוט אדם משונה שהולך ברחובות ריו".

כשהיתה סטודנטית עבדה כעיתונאית והתאהבה במשורר לוסיו קרדוסו. "הוא היה אחת מהדמויות המבריקות בתרבות הברזילאית של המאה ה-20 אבל הוא היה הומוסקסואל וזה לא הלך כמובן", מספר מוזר. מעט לאחר מכן הכירה את מאורי גורגל ולנטה, שהיה צוער במשרד החוץ. היא התחתנה אתו, מוזר טוען שגם אהבה אותו, אבל מוצא ראיות לפקפוק שלה במוסד הנישואים. "כולם אומרים שהיא אהבה אותו והוא אותה", הוא אומר. "כשקוראים את המכתבים שכתב לה כשהיה בן 21 רואים שהוא היה מסוחרר ומרותק ממנה. מנגד, בספר הראשון שלה, שנכתב לפני שהתחתנה, היא כבר מאוד סקפטית לגבי זה. ג'ואנה הגיבורה היא נערה מרתקת, מרדנית ואגרסיווית. היא מתחתנת אבל שוכבת עם גבר אחר, היא לגמרי מחוץ לעולם המוסר המיני. קלריס לא היתה כזאת, היא היתה אשת איש די קונוונציונלית, אבל המורשת של הפוגרום בשבילה היתה קשורה בתחושת בידוד וחוסר יכולת להתחבר לאנשים אחרים. היא תמיד עשתה מאמצים שוברי לב להושיט יד לאנשים והיא חשה בדידות גדולה. לעתים קרובות נכשלה במאמצים שלה וככל שהתבגרה נעשתה מבודדת במידה רבה".

היהודייה הנודדת

כשהיתה בת 23, בשנת 1943, ראה אור הרומן הראשון שלה, "לצד הלב הפראי". המבקרים היללו אותו. כתבו שהוא נס של איזון מתוכנן להפליא שמשלב את הצלילות האינטלקטואלית של הדמויות של דוסטויבסקי עם טוהר של ילד. ליספקטור היתה לחביבת האליטה האינטלקטואלית של ברזיל. אבל אורח חייה תרם למסתורין ולריחוק שלה מהמילייה התרבותי: ליספקטור היתה נוכחת-נפקדת בברזיל במשך 16 שנה משום שנסעה עם בעלה שמילא תפקידים שונים בשירות הדיפלומטי. הם נדדו בין איטליה, שווייץ וארצות הברית.

מוזר רואה בה קודם לכל סופרת יהודייה מאוד. "בברזיל אנשים לא יודעים מה זה יהודים", הוא אומר, "כלומר הם כמובן יודעים שיש יהודים אבל הם לא מבינים את זה ממש. היהודים באו לברזיל כפליטים. לניו יורק הם הגיעו כמהגרים, בעליות המוקדמות לישראל העולים באו כמהגרים או כחלוצים, אבל לברזיל הם הגיעו כפליטים ממלחמת העולם הראשונה. הופתעתי מכך שבברזיל ראו בה סופרת יהודייה. יש משהו לגמרי יהודי בכתיבה שלה, לא רק מבחינה אתנית או גנאולוגית, אלא באופן שבו היא מביטה בעולם, באופן שבו היא חושבת על אלוהים, על חטא ועל מוות".


                               בנג'מין מוזר (תצלום: טסה פוסטומה דה בור)

בעיני מוזר, הכתיבה היהודית שלה מתבטאת בדרך שבה ראתה ליספקטור את העולם השבור ואת מות האלוהים ובניסיונה לבנות מחדש את העולם באמצעות הכתיבה. "היא נהייתה מיסטית לקראת סוף חייה", הוא אומר, "היא תמיד חיפשה משהו מיסטי. יש לה ספר שנקרא 'התפוח באפילה' שהוא אלגוריה על הגולה. זה ספר יהודי מאוד, אבל אף אחד אף פעם לא התייחס אליו ככזה. הרבה מבקרים הסתכלו עליה כעל פמיניסטית או בצורות אחרות שהתאימו לאידיאולוגיה שהם היו מעוניינים בה. אבל אני חושב שזה מנע ממנה להיות מובנת".

היו שטענו כי ליספקטור התביישה ביהדותה וביקשה להיקבר בבית קברות קתולי. מוזר טוען שמדובר במיתוסים. "בארצות הברית יש לנו רעיון שאתה יכול להישאר איטלקי, יהודי, שחור או אירי, וגם להיות אמריקאי", הוא אומר. "בברזיל יש אידיאולוגיה דומיננטית לאומית שלפיה כולם ברזילאים ולא משנה מאין הם באו. זאת חלק מהסיבה שהיהדות שלה לא הוכרה כפי שהיתה צריכה. נכון שהיא לא היתה דתייה, אבל רוב האנשים בברזיל לא היו דתיים. היא גדלה בעולם יהודי לגמרי, היא למדה עברית ויידיש בבית הספר, והיא גרה בין יהודים רוב חייה".

הוא מספר שבילה זמן רב בניסיון לעקוב אחר השמועות ולהבין את המקור שלהן. "זה מטורף ואבסורדי. בשנותיה האחרונות היא היתה קרובה לנזירה שקראו לה אולגה ואולגה אמרה שקלריס רצתה להיקבר בבית קברות קתולי. כששאלתי את אחותה של קלריס היא אמרה שקלריס אמרה את זה אבל רק כי בית הקברות קרוב יותר לביתה ויותר אנשים יוכלו לבוא לקבר שלה. בסופו של דבר היא נקברה בבית קברות יהודי אורתודוקסי ספרדי, אף שלא היתה ספרדייה".

טרגדיה ותהילה

אחרי 16 שנים שבהן נדדה בעולם, התגרשה ליספקטור וחזרה לברזיל. "היא רצתה לחזור", אומר מוזר, "היא התעייפה מלחיות מחוץ לברזיל. היו לה אחיותיה, היא היתה קרובה מאוד אליהן, והיא רצתה שהילדים שלה יחיו בברזיל וידברו פורטוגלית". שני בניה עדיין חיים בברזיל. "עם אחד מהבנים שלה, פאולו, אני עדיין מתכתב", מספר מוזר. "הבן הבכור שלה פדרו היה סכיזופרן, זאת היתה טרגדיה, זה אחד מהדברים שמאוד הכאיבו לה".

אבל מוזר מבקש לא לצייר חיים שהיו רק טרגיים. "היו לה קשיים רבים, אבל לכולם יש. אני לא רוצה ליצור רושם שהיו לה חיים אומללים. היא התחילה כל כך ענייה וחסרת תקווה, כשהמשפחה שלה הגיעה לברזיל הם היו על סף רעב, והיא נהפכה לאייקון לאומי בגלל הגאונות שלה. אחותה טניה, שהספקתי לפגוש לפני מותה, אמרה שלקלריס היו חיים קשים אבל הנחמה הגדולה שלה היתה שבסוף חייה ידעה מה היא השיגה בתחום הספרות, היא ידעה כמה היא חשובה".

ליספקטור, הוא מטעים, היתה "אחת הנשים הכי משכילות ומתוחכמות של זמנה, ההישגים האמנותיים שלה היו רבי רושם, היא נסעה ברחבי העולם, ומאז שמתה התהילה שלה רק צמחה".

פעמים רבות אנשים מתאכזבים מהאובייקטים שהם חוקרים. האם זה קרה למוזר? "פחדתי מזה כשהתחלתי לעבוד על הספר הזה", הוא משיב, "כי אנשים לפעמים מתגלים כמשעממים. עם קלריס, ככל שהכרתי אותה יותר חשבתי שהיא מרתקת. עבדתי על זה חמש שנים ועד היום אני יכול לקחת לידיים אחד מהספרים שלה - כולם נמצאים ליד המיטה שלי - וכל דף בספרים שלה הוא מבריק. ביליתי אתה כל כך הרבה זמן והיא מעולם לא נמאסה עלי, להיפך, הוקסמתי ממנה וממה שהשיגה כנגד כל הסיכויים. כשאת יודעת מאין היא באה ואת רואה מה השיגה, יש מעטים שעשו כל כך הרבה עם כל כך מעט".

עדיין מסתורית

מוזר מבקש לשכנע את כל מי שרק אפשר שמדובר בסופרת היהודייה הגדולה של המאה ה-20. "מכיוון שכתבה בפורטוגלית היא לא ידועה כפי שהיא אמורה להיות", הוא מסביר. "צריכים להיות עוד תרגומים שלה".

בישראל ראו אור שני קובצי סיפורים של ליספקטור בהוצאת הספריה החדשה של הקיבוץ המאוחד, בתרגום של מרים טבעון. בשנת 2000 ראה אור הספר "קשרי משפחה: שעת הכוכב" ובשנת 2001 ראה אור הספר "אושר סמוי". מנחם פרי, עורך הספריה החדשה, אומר שמכל אחד מספריה נמכרו כ-5,000 עותקים. "זה נתון יפה לספרים שאינם רומנים. היא התקבלה בצורה יפה מאוד והיא נחשבת מאוד בקרב הקהל, מאחר שהיא נחשבת לאחת הסופרות הטובות בעולם". פרי אומר שהוא מתכוון להמשיך ולהוציא ספרים שלה בעתיד.

האם כבר אינה מסתורית בעיני בנג'מין מוזר לאחר שבילה אתה חמש שנים אינטנסיוויות? "סוד היצירה של אמנים גדולים הוא תמיד מסתורי", הוא אומר. "אני כבר יודע איפה היא התגוררה, שהיא לא היתה גבר, שלא היתה קתולית, ששמה אינו פסוודונים, אבל הגאונות שלה היא מסתורין בשבילי. איך היא הצליחה לכתוב את הספרים האלה, שאי אפשר להשוותם לשום דבר בשום מקום בעולם. אני עדיין לגמרי מאוהב בה".

את ספרה האחרון, "שעת הכוכב", כתבה ליספקטור זמן קצר לפני מותה, שלא ידעה כי הוא קרב. "זה ספר פנטסטי", אומר מוזר. "היא כותבת בו על המוות של עצמה. בספרים הקודמים שלה היה לה קושי להרוג את הגיבורים שלה, היא רצתה להרוג אותם, אבל לא היתה מסוגלת. בספר הזה הגיבורה קרויה מכבייה, שזה הדבר היהודי הבולט הראשון בספר, וקלריס נותנת למכבייה למות בסוף. שלושה ימים אחרי שהספר פורסם היא נכנסה למונית, נסעה לבית חולים ומתה. זה מזעזע, אבל זה מראה שהכתיבה שלה והחיים שלה הם אותו דבר. זה גם מסביר למה הכתיבה שלה כל כך חזקה, כי היא כל כך עירומה ואין הבדל בינה לבין מה שהיא כותבת".

ב-11 בדצמבר 1977, יום לאחר יום הולדתה ה-57, נקברה קלריס ליספקטור. על המצבה שלה חקוק גם שמה בעברית: חיה בת פנחס. ב"שעת הכוכב" כתבה: "אל תתאבלו על המתים; הם יודעים מה הם עושים".


תגובות גולשים
הוסף תגובה +

(27 מדרגים)

דירוג הגולשים:

דרג את הכתבה

  • Currently 3/5 Stars.
  • 1
  • 2
  • 3
  • 4
  • 5