מבט פלסטיני על בית יד לבנים
יום שישי 03 ביולי 2009 03:00 מאת: סמדר שפי
התערוכה הקבוצתית "גברים בשמש" מצליחה להכניס את האמנות הפלסטינית בישראל אל מוזיאון הרצליה ואל לב הקונסנזוס
ללא כותרת, פסל ברונזה של אוסמה סעיד, 1990
אמנות, דיבור על אמנות ועיסוק באיכות אמנותית הם רק חלק מהעניין שמעוררת התערוכה הקבוצתית "גברים בשמש". זו תערוכה שההישג מצוי כבר בעצם הצגתה במוזיאון הרצליה; לא בגלריה שאינה שייכת לקבוצת הגלריות המבוססות יותר, לא בגלריה ביישוב לא יהודי, לא במוזיאון האיסלאם בירושלים ואף לא כחלק מאותן תערוכות שמנסות לשווק אמנות ככלי לשלום.
האוצרים, טל בן צבי וחנא פרח-כפר בירעים, בחרו נושא שמפעפע כבר יותר משני עשורים במחזור הדם של האמנות הישראלית והכניסו אותו בהצלחה ניכרת בדלת הקדמית למוזיאון שנמצא בלב הקונסנזוס. כמעט כל 13 האמנים המשתתפים כבר הציגו בעבר במסגרות מוזיאליות בישראל וחלק ניכר מהעבודות בתערוכה הם מאוספים ישראליים. אך בשונה מהעבר, הפעם הם מוגדרים כאמנים פלסטינים הפועלים ויוצרים בישראל, ולא כערבים ישראלים.
רוב העבודות המוצגות הן מהעשור האחרון, אך המוקדמות ביותר הן משנות ה-60, כך שנוצר מבט היסטורי על מה שהן למעשה שתי קבוצות אמנים. זו המבוגרת יותר כוללת חמישה אמנים, וזו של הצעירים מונה שמונה אמנים. בקבוצת האמנים המבוגרים יותר, שהיא גם במידה רבה המעניינת יותר, בולטות העבודות של אוסמה סעיד (יליד 1957), אסד עזי (1955) ועאסם אבו שקרה (1961). מבין האמנים הצעירים בולטות העבודות של מיכאל חלאק (יליד 1970) רפאת חטאב (1981).
קו פרשת המים ההיסטורי בין שתי הקבוצות נקבע על ידי בן צבי סביב השנים 1966-1967. בקבוצה המבוגרת נכללים אמנים שנולדו בימי הממשל הצבאי ביישובים הערביים, שבוטל רק ב-66', ואילו הצעירים הם אלו שנולדו אחרי מה שישראלים מכנים בדרך כלל "מלחמת ששת הימים" וכאן מכונה "מלחמת 1967". חלוקה זו אינה חפה מבעיות, בעיקר משום שאפשר לתהות על השפעתו של הממשל הצבאי על מי שהיו ילדים בגיל הרך בעת ביטולו, אך אין ספק שאפשר לאפיין כקבוצה את מי שנולד או גדל במשך רוב חייו כשהשטחים הכבושים נהפכו כבר למעשה לחלק מההוויה הישראלית.
יד מושטת למציאות אחרת
המפגש המחודש עם העבודות של אבו שקרה ועם העבודות המוקדמות יחסית של עזי מרגש. אמנם אבו שקרה מוצג לעתים קרובות למדי, אך ההקבץ שלו בתערוכה מצוין. הוא מסביר היטב מדוע אפשר להתייחס עליו במידה רבה כאל האמן הפלסטיני אזרח ישראל שקיבל את ההכרה הנרחבת ביותר, שבר את תקרת הזכוכית הניצבת בפני אמנים כמוהו ואומץ לחיק הממסד.
שש העבודות שלו המוצגות (רק חמש מופיעות בצבע בקטלוג) נעשו ב-1988 וכולן משובחות. הן לא הוצגו זה 21 שנה, מאז הוצגו בגלריה ראפ בתל אביב. ההקשר לציור הבינלאומי של אותו עשור ניכר היטב - בעיקר הציור האיטלקי של אנצו קוקי, סנדרו קיה ופרנצ'סקו קלמנטה, אך גם הציור הגרמני של ריינר פטינג או יורג אימנדורף וכמובן ג'וליאן שנאבל האמריקאי.
ללא כותרת, עאסם אבו שקרה, 1988
אך מעבר לכל ההקשרים הללו, הציור של אבו שקרה מלא תנופה, כוח וחיות. כל סנטימטר בעבודות הגדולות (רוחבן מגיע עד ארבעה מטרים) מוצדק מבחינה ציורית והציור הקטן ביותר, "דיוקן עצמי עם עניבה", הוא מהדיוקנאות שיישארו חרותים בזיכרונם של הצופים. גם אם אין לצופים כל עניין באמנות פלסטינית, הרי די בצפייה בעבודות של אבו שקרה להצדיק את הביקור בתערוכה. אבו שקרה לא התפתה לשימוש בקלישאות. בדיוקן הוא מדבר על חיפוש והחיפוש הזה של הדמות, שפניה כמסיכה והעניבה לצווארה יוצאת מחוץ למסגרת המצוירת בציור כמו יד מושטת למציאות אחרת, אינו מצטמצם להיבט הלאומי. זהו מעין מפגש בלתי אפשרי בין קלמנטה של שנות ה-90 למקס בקמן הגרמני של שנות ה-30 המאוחרות.
גם מבחר העבודות של עזי - אמן שזוכה כבר שנים להכרה נרחבת ונחשב לאמן ישראלי לכל דבר - מצוין. שלוש העבודות "אמא וילד" (1, 2 ו-3), כולן מ-1987 ועשויות שמן על נייר, הן עבודות מרשימות. הן מציגות סצינות אלימות, שנראות כסיוט חסר היגיון ובו אם וילד שפניו מחוקים לבושים בבגדי ים על חוף הים, לידם שני שחקני כדורגל בתנועה ובשניים מהציורים גם מופיעה דמות של גבר עירום.
עזי עוסק בחוסר אונים, בגבריות ובסטריאוטיפ האם. מתבקש לנתח את העבודות בזיקה לעובדה שהן נוצרו סמוך לתחילת האינתיפאדה הראשונה, עובדה המטעינה אותן במשמעויות, בשאלות ובהשלכות הפסיכולוגיות של מצב האלימות המתמשך, שחווה הציבור הפלסטיני.
בניגוד לעזי ואבו שקרה, העבודות של אוסמה סעיד כמעט אינן מוכרות לציבור הישראלי, אף על פי שבעשור האחרון הוא הציג שלוש תערוכות יחיד (בגלריה פאתוש בחיפה ב-1999, בגלריה העירונית טמרה ב-2007 ובגלריה הקיבוץ בתל אביב ב-2008). סעיד מציג סדרה של ציורים אך עבודתו המרשימה ביותר היא פסל ברונזה קטן ממדים של דמות אנושית שעוותה כליל; זרוע אחת שלה קטועה והגוף החבול נשען כולו אחורה על אותה זרוע. מהגוף יוצאת רגל המושטת קדימה ונראית כמעט חייתית. הראש מושט אחורה ואף שהפה סגור, דומה שזעקה נשמעת.
עץ זית בכיכר רבין
שתיקה היא אחד מצירי התערוכה, כך כותבת בן צבי בקטלוג, והיא נובעת כבר מהסיפור שממנו נלקח שמה של התערוכה, "גברים בשמש". סיפורו של רסאן כנפאני (1936-1972) נכתב בראשית שנות ה-60 ומגולל את סיפורים של שלושה פלסטינים המנסים להסתנן בחשאי לאחת ממדינות המפרץ בחיפוש אחר עבודה. הם מסתתרים במיכל מים ריק על משאית ולאחר שנהג המשאית מעוכב במחסום גבול בין עיראק לכוויית, הם מתים בתוכו כתוצאה מהחום. הסיפור המחריד מזכיר סיפורים איומים רבים שאפשר לשמוע ולקרוא בשנים האחרונות על מהגרי עבודה מאפריקה, אסיה ומזרח אירופה, המנסים להגיע למדינות השבעות יותר באירופה, ועל מהגרי עבודה המנסים לעבור מדרום אמריקה לצפונה ומתים בדרך במיתות משונות (וברור שהמידע שמתפרסם הוא רק קצה הקרחון).
למרות הכותרת הקליטה, הבחירה דווקא בסיפור זה מעניינת מאחר שקשה לא לראות בו - בנוסף לאמירה לגבי ה"נכבה" שהובילה למצבם של שלושת הגברים - גם אצבע מאשימה המופנית לעבר המדינות הערביות העשירות, שמעניקות לפלסטינים סיוע מוגבל מאוד.
מיכאל חלאק, סטודנט לתואר שני באמנות באוניברסיטת חיפה, מציג שלושה דיוקנאות עצמיים (כך לפי מה שנכתב בקטלוג; העבודות הן ללא כותרת). הדיוקנאות מרשימים באיכותם ויוצרים סקרנות לראות עוד מעבודותיו. הדיוקנאות הקודרים, המצוירים בשמן על בד, מצליחים להעביר תחושה חזקה של הסתגרות והסתייגות, ברמה היוצרת כמעט דיסוננס עם עצם היותם דיוקנאות, עצם היותם התבוננות בעצמי.
לעומת הציור של חלאק, מבחר הציורים של דוראר בכרי וראני זהראוי חלש מאוד ובעבודותיהם, כמו בעבודת הווידיאו "אמת" של סכנדר קובטי ורביע בוכארי, התחושה היא שהמדד לבחירה היה רק נושא העבודה או תפישתו הלאומית של היוצר. ציוריו של בכרי את דרום תל אביב יכולים להיות נקודת מוצא לדיון על מה שהיה - כפרים ערביים - ואיננו, אך כעבודות אמנות כוחם זניח. כך גם לגבי המבנים בשלבים שונים של בנייה או התמוטטות שאותם מצייר זהראוי. עבודת הווידיאו של קובטי ובוכארי, המציגה משחק על אמיתות ושקרים, היסטוריה ותעמולה ביפו, היא התחכמות בנאלית למדי, שנמתחת לאורך זמן רב מדי.
לעומת זאת, בולטת לטובה עבודת הווידיאו הקצרה של רפעת חטאב, אמן וחבר בגלריה אלפרד השיתופית בשכונת פלורנטין בתל אביב, שמציגה אמירה על אשליה וניתוק. חטאב מוצג בעבודה כשהוא משקה עץ זית ומתרפק עליו, ולקראת סוף היצירה מתברר כי העץ נטוע בכיכר רבין בתל אביב בצל אנדרטת השואה. גם סרטי הווידיאו של פהד חלבי ועלא פרחאת מעניינים, אף כי ניכרת בהם נטייה לדמיון רב מדי לכתבות טלוויזיה דרמטיות. סרטו של חלבי, שאותו הוא הציג בתום לימודיו במדרשה בבית ברל ב-2006 ובו הוא נראה רוקד כשלגופו כליו המקצועיים כבנאי, הוא עבודה מעניינת שמדברת על מצב ספציפי ועל סטריאוטיפים אוריינטליסטיים בכלל.
עיצוב החלל שנעשה בידי חנא פרח אינו רק יפה ונעים אלא גם נושא משמעות. פרח פתח את כל חלונות המוזיאון, שבדרך כלל נחסמים כדי ליצור עוד ועוד משטחי תלייה ולהבטיח אור מלאכותי אחיד וקבוע. כך עומד הצופה מול ציור סירה טרופה בנמל יפו של דוראר בכרי ואף שזהו ציור חלש, מבעד לחלון נשקף האמפיתאטרון הקטן של בית יד לבנים בהרצליה, אתר הזיכרון שממנו צמח המוזיאון. וכך הקישור, או ליתר דיוק העימות הרעיוני, מונכח במתח בין האמנות לסביבה שהיא מוצגת בה.
"גברים בשמש"; אוצרים: טל בן צבי וחנא פרח-כפר בירעים. מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית (הבנים 4). שעות פתיחה: יום שני, רביעי, שישי ושבת, 10:00-14:00; יום שלישי וחמישי, 16:00-20:00. עד 13.9
תגיות:
סמדר שפי