ראגה שלא תחזור

יום שלישי 30 ביוני 2009 03:00 מאת: בן שלו

תגיות: בן שלו, זאקיר חוסיין, יאיר דלאל, עלי אכבר חאן, ראווי שנקר

עלי אכבר חאן, גדול נגני הסארוד, אמנם לא נהפך לכוכב בינלאומי כמו ראווי שנקר או זאקיר חוסיין, אבל נחשב לאחד מענקי המוסיקה ההודית. החודש הוא מת בגיל 87

סנג'יי קומאר שארמה, מוסיקאי הודי תושב תל אביב, נוטל קופסה של שמן קוקוס, מורח את הכריות של אצבעות יד שמאל שלו ומשמן גם את מיתרי הסארוד שמונח בחיקו. הוא עוצם את עיניו, חיוך מתפשט על פניו, והוא מתחיל לנגן בסארוד, כלי פריטה הודי בעל כ-20 מיתרים. אבל כעבור דקה פניו של שארמה מרצינות והוא מפסיק לנגן ואומר: "אני לא יודע איך להראות לך את כל היופי של הכלי הזה בכמה דקות בלי לנסות להרשים אותך. ומכיוון שאנחנו מדברים על עלי אכבר חאן, אני חייב לעשות את שני הדברים: גם לבטא את מלוא יופיו של הסארוד וגם להימנע מלהרשים".

עלי אכבר חאן, גדול נגני הסארוד בעולם, מת לפני כשבועיים בארצות הברית, שם חי ב-40 השנים האחרונות. הוא היה בן 87. "יש אנשים שנולדו להיות ראשי ממשלה, ויש אנשים שנולדו לנגן בסארוד", אומר שארמה. "עלי אכבר חאן נולד לנגן בסארוד". והמוסיקאי יאיר דלאל, שביקר פעמים רבות בבית הספר של אכבר חאן בקליפורניה, אומר: "הוא לא היה רק אחד הענקים של המוסיקה ההודית, הוא היה אחד המוסיקאים הגדולים בעולם, נקודה".

למרות הנהירה ההמונית של צעירים ישראלים להודו, ספק אם ישראלים רבים הכירו את אמנותו של עלי אכבר חאן. "לא כל מי שלמד טאבלה בוורנאסי במשך חודש שמע עליו", אומר רון "שפאץ" כהן, נגן בנסורי (חליל הודי) שמלמד מוסיקה הודית באקדמיה למוסיקה בירושלים, בבית הספר רימון ובמרכז למוסיקה מן המזרח בירושלים. "הרבה אנשים מכירים את ראווי שנקר ואת זאקיר חוסיין, אבל את עלי אכבר חאן מכירים הרבה פחות. ערך המותג שלו פחות בהרבה מזה של שנקר, אף על פי שמבחינת גדולתם המוסיקלית הם שווי ערך".

אכבר חאן, שנקר ונגן הטאבלה אללה ראקא, אביו של זאקיר חוסיין, היו שלושת המוסיקאים שחשפו את המערב לקסמיה של המוסיקה ההודית הקלאסית. זה קרה ב-1967, כשילדי הפרחים נהו אחרי התרבות ההודית וראו בה את ההיפך הגמור מהתרבות הקפיטליסטית הרקובה. "שלושת המוסיקאים נסעו לקליפורניה", מספר דלאל, "ובאחד הקונצרטים שלהם, שגם יצא על תקליט, יש את הקטע המצחיק שבו הם גומרים לכוון את הכלים והקהל מוחא להם כפיים בהתלהבות כי הוא לא מבין שזה לא היה קטע נגינה".

שנקר נהפך בתוך זמן קצר לסופרסטאר. אכבר חאן עזב את הודו, התיישב בקליפורניה, הקים שם בית ספר למוסיקה הודית קלאסית, הופיע והקליט ללא הפסקה, אבל לא נהפך לשם שמוכר מחוץ למעגל של חובבי המוסיקה ההודית. מדוע, בעצם? "יש שתי סיבות", אומר שארמה. "קודם כל, הסארוד הוא כלי קשה לנגינה, יותר מאשר הסיטאר. שנית, הצליל של הסיטאר נשי, בעוד שהצליל של הסארוד גברי. הסיטאר רך, הסארוד נוקשה. ואנשים נמשכים לצלילים נשיים יותר מאשר לצלילים גבריים". רון כהן מצביע על סיבה שלישית, שקשורה לשתי הסיבות הראשונות: "ג'ורג' הריסון התאהב בסיטאר, לא בסארוד. אם הוא היה בוחר בסארוד, יכול להיות שאכבר חאן היה נהפך לכוכב וראווי שנקר לא".

מאמין בעלייה וירידה

עלי אכבר חאן נולד בכפר ליד בנגלדש ב-1922. אביו היה אלאודין חאן, ככל הנראה גדול המוסיקאים ההודים במאה ה-20. "אלאודין חאן שבר כל מוסכמה אפשרית של קאסטה בהודו", אומר כהן. "עד אליו המוסיקה ההודית הקלאסית היתה עניין סגור של משפחות נבחרות ממעמד גבוה, שבהן הלפיד עבר מאב לבן. אם תיקח, למשל, את נגן הסיטאר הגדול וילאיאת חאן, הוא דור תשיעי לנגני סיטאר. כששאלו אותו פעם למה הידע המוסיקלי נשאר במשפחה ולא מונחל לאחרים, הוא אמר: ‘אם היה לך יהלום אחד, למי היית נותן אותו? לבן שלך. לי יש יהלום אחד, ואני נותן אותו לבן שלי".

עלי אכבר חאן. נולד לנגן בסארוד

אלאודין חאן לא היה בן של מוסיקאי ולא היה ממעמד גבוה, אבל למרות זאת הוא נהפך למוסיקאי הראשי בחצר של אחד המהרג'ות הגדולים, אחראי על 3,000 מוסיקאים. הוא ייסד אסכולה משלו, שהפכה את המוסיקה האינסטרומנטלית לשוות מעמד למוסיקה הקולית - מהפכה גדולה בתפישה המוסיקלית בהודו. אלאודין חאן גם לימד את כל הנגנים ההודים הגדולים של המאה ה-20. "תאר לך שג'ון קולטריין, תלוניוס מונק, צ'ארלי פרקר ומיילס דייוויס היו לומדים כולם אצל אותו מורה. זה מה שקרה אצל אלאודין חאן", אומר כהן.

עלי אכבר חאן היה כמובן אחד התלמידים של אביו, וכך גם אחותו, נגנית הסורהבר (סיטאר בס) אנאפורנה דווי, שנישאה לראווי שנקר ולא ניגנה בפומבי מפני שאביה אסר עליה לעשות זאת. "מאוחר יותר היא ושנקר התגרשו", אומר כהן, "ולפי אחת הגרסאות זה קרה בגלל שהיא היתה יותר טובה ממנו".

הצורה העיקרית של המוסיקה הקלאסית ההודית היא הראגה. "אפשר לקרוא לזה סולם מוסיקלי, אבל זאת תהיה הגדרה מצומצמת מדי", אומר כהן. "יותר נכון לומר שזאת תנועה בתוך סביבה מוסיקלית מסוימת, שמבוססת על עלייה אטית וירידה אטית בסולם. הקונספט של עלייה וירידה כל כך מושרש במוסיקה ההודית, שכשמישהו שאל פעם את עלי אכבר חאן אם הוא מאמין באלוהים, אכבר חאן השיב שהוא מאמין בעלייה וירידה".

"עלי אכבר חאן נכנס מאוד מאוד עמוק לתוך הראגה", אומר שארמה. "יכולת לשמוע אצלו את העומק של הנגינה האטית והרכה, ויכולת לשמוע את הכוח של הנגינה החזקה, המהירה והמורכבת. אבל הדבר הכי חשוב הוא שהנגינה שלו גרמה לך, כמאזין, להיכנס למצב שבו המחשבה שלך נעשתה חדה וחופשית".

אלמנטים אוונגרדיים

האם אכבר חאן היה פורץ דרך כנגן? והאם זאת בכלל שאיפה במוסיקה ההודית, שמקדשת את המסורת יותר מאשר את החידוש? "זה לא נכון שאין חידושים ופריצות דרך במוסיקה ההודית, וראה את המקרה של אבא שלו", אומר כהן. "אבל זה קורה בצורה שונה לגמרי מהמוסיקה המערבית. המוסיקה ההודית היא המוסיקה של ההבדלים הקטנים. אין דבר כזה שנכנסות פתאום חמש חצוצרות או יוצאות חמש חצוצרות. הכל קורה בניואנסים. לא סתם זאת מוסיקה מדיטטיווית.

"בתוך אסתטיקת ההבדלים הקטנים, אני חושב שאכבר חאן היה קצת אוונגרדיסט. הוא לא שינה את הכלי שלו, ובוודאי שהוא לא עשה כל מיני פיוז'נים הזויים, אבל הוא כתב ראגות חדשות ומורכבות, הוא לקח סיכונים, והאופן שבו הוא יצר דיאלוג עם נגני טאבלה היה אחד הגורמים לכך שהטאבלה, שעד לפני 60 שנה היתה כלי משרת, נהפכה לכלי דומיננטי במוסיקה ההודית. עד כדי כך שזאקיר חוסיין נעשה הרבה יותר מפורסם מאכבר חאן".

כמה שעות אחרי השיחה אתו, כהן שלח אימייל שבו כתב: "הקשבתי עכשיו לראגה של אכבר חאן, ויש בנגינה שלו אלמנטים אוונגרדיים במלוא מובן המלה: נגינה כבדה, לעתים כואבת ולא רק נעימה; שימוש במרווחים גדולים בתוך הראגה, בניגוד לנגינה הקלאסית הסטנדרטית שבוחרת להשתמש בעיקר במרווחים קטנים. בקיצור, הוא חידש, ולא רק בהבדלים קטנים".

יאיר דלאל אומר שגם הגישה של אכבר חאן ללימוד והנחלת המוסיקה ההודית היתה פתוחה וגמישה. "הוא לא היה פנאט, להיפך. אם רצית לבוא וללמוד בבית הספר שלו, לא היית חייב לנגן בכלי הודי. יכולת לבוא לשם עם חצוצרה, סקסופון, גיטרה, בנג'ו, מנדולינה. אני לא יודע כמה נוקשה הוא היה עם הילדים המוסיקאים שלו, אבל עם מוסיקאים מערביים הוא היה פתוח מאוד".

"אני בטוח שעד נשימתו האחרונה הוא הדריך את התלמידים שלו", אומר שארמה. מתברר שזה נכון. כמה שעות לפני מותו של אכבר חאן, ב-18 ביוני, צילצל אל דלאל נגן טאבלה אמריקאי שהיה מקורב לנגן הסארוד הקשיש. "הוא אמר לי שאכבר חאן שוכב על ערש דווי", אומר דלאל, "ואחרי כמה שעות הוא התקשר לספר שהוא מת. אבל הוא סיפר גם שבשעות האלה אכבר חאן פנה אל האנשים שעמדו ליד מיטתו ואמר שהוא רוצה ללמד אותם עוד ראגה, שאיש לא הכיר, משהו נדיר ביופיו. אתה מבין? זה האיש. זה מה שנקרא ‘דור הנפילים'"