המופע האקוסטי של המורה למתמטיקה

יום שני 20 באפריל 2009 02:03 מאת: נעם בן זאב

בארה"ב ובאירופה יש תקנים מחמירים לאקוסטיקה בכיתות הלימוד בבתי הספר. בישראל, אין סיכוי אפילו ליוזמה של הורים לרפד את תקרת הכיתה בקרטונים של ביצים

הישיבה התנהלה בכיתת בית הספר. זוגות זוגות ישבנו, ההורים, על כיסאות עץ שעליהם יושבים הילדים שלנו, ליד שולחנות הכתיבה שלהם, והדיון נסב על אודות עניינים רציניים - שקשורים להוראה, וסוציאליזציה של תלמידים, לשיטות הערכה ולילדים מתקשים.

ברגע אחד, לקראת סיומה של הישיבה, הצבעתי וביקשתי להציע הצעה. אם להתוודות על האמת, היה מאוד מפחיד להצביע בכיתת בית ספר, כי הטראומות הנושנות לא שככו; וגם ידעתי שההצעה שלי תישמע ביזארית: לשפר את האקוסטיקה בכיתה. ההורים, שכלל לא שמו לב להמולה הסובבת אותם, שלחו בי תחילה מבטים אלכסוניים, כמו בילד לא מקובל; אבל אחרי כמה ניסויים הם הבינו.

תחילה ביקשתי מכולם להיות בשקט ומהורה אחד לגרור מעט את כיסאו: רעש הגרירה נפל בחדר כפצצה. אחר כך ניסינו לדבר שניים בו בזמן - והתוצאה היתה מטרידה; ואחר כך ביקשתי מהורה לתפקד כמורה ולנסות להרצות לנו דקה או שתיים - והוא היה צריך לצעוק כדי להתגבר על ההדהוד העצום.

איור: ערן וולקובסקי

לפני כמה ימים ביקרתי כאן בשיעור, סיפרתי להורים, דמיינו לעצמכם 39 ילדים יושבים בחדר הזה וכל אחד מפיק אפילו רחש קטן, והמורה צועקת כי על פי מדד הבהירות של הבנת הדיבור אין סיכוי שיבינו אותה, ובאותו זמן מישהו שואל שאלה. זה היה סיוט, אמרתי, והם חיים אותו חמש-שש שעות בכל יום. ההורים התחילו להבין.

מבט חטוף על סביבת הלימודים הזאת הבהיר מה הסיבה לכך: קירות לבנים חשופים, תקרה גבוהה חשופה, לוח פלסטיק לבן בוהק, שולחנות עץ חלקים - כל מה שמחזיר את גלי הקול, שניתזים כמו קרני אור מהמשטחים החלקים והאטומים ושבים וניתזים לכל עבר, מתורגמים במוחותיהם של הילדים לרעש בלתי נסבל ולא מובן. לילדים עם בעיות קשב וריכוז מדובר בגיהנום, המשכתי, מספיק שיש מישהו שמתקתק בעט או שולח אס-אם-אס כדי להעביר ילד כזה על דעתו ובעקבותיו להטריף את כל הכיתה; וכדי לבסס את טענותי שלפתי כמה מחקרים שהעידו למה מוביל שיפור האקוסטיקה בכיתות בית ספר: לירידה במספר ימי ההיעדרות של המורים, למשל, ולירידה בתביעות של מורים על פגיעה בבריאות (בעיקר במיתרי הקול), ולעלייה באיתור ילדים בעלי לקויות בשמיעה והבנה; זאת, בנוסף לתוצאות צפויות כמו שיפור דרמטי בציונים, מיגור בעיות המשמעת, שיפור אחוז הנוכחות ועדויות גוברות על הנאה מהלימודים ואהבה גדולה יותר לבית הספר.

בארצות הברית, קנדה ומדינות אירופה יש תקנים מחמירים לאקוסטיקה בכיתות ודרישות מינימום סטנדרטיות למשך ההדהוד של הצלילים, גובה הדציבלים בכיתה, מזעור רעשי פנים ממכשירי חשמל כמו מזגנים בתוכה ובלימת רעשי חוץ, מדידת מובנות הדיבור והחרשה של הצלילים בתדירות הנמוכה. לא הייתי תמים לחשוב שנתונים אלה יהיו איזשהו מודל כאן, ושבית הספר ישקיע בשיפור האקוסטיקה דווקא בכיתה הזאת מכל הכיתות שלו, אותם חדרי העינויים האקוסטיים המהדהדים ומדכאים בני אדם צעירים לאורך דורות - במיוחד ילדים עם בעיות שמיעה אפילו זמניות כמו דלקת אזניים, ילדים שעברית אינה שפת האם שלהם, או סתם ילדים שנקלעים לתוך מערבולות צליל או נקודות מתות ופשוט אינם מצליחים לפענח את מה שהמורה אומרת - יום אחר יום, שנה אחר שנה.

ולכן הצעתי רק לרפד את התקרה בקרטונים של ביצים, כמו בבתי התה בתל אביב בשנות ה-70. מיד התארגנו ההורים: התברר שלזה קשרים שישיגו לנו מאות קרטונים בחצי חינם, לזה רכב גדול שיוביל אותם לבית הספר, והשלישי כבר התנדב לארגן את הילדים לקישוטם והדבקתם. ההתלהבות היתה רבה ונדמה היה שזה ההישג הגדול של ישיבת ההורים. אלא שלמחרת קוצצו כנפינו: אין מצב, הודיע האחראי על המשק, תקנות הבטיחות אינן מרשות זאת. בטיחות מול אקוסטיקה - בישראל, ברור מי מנצחת.

מתחשק לומר איפוא לקברניטי משרד החינוך: לפני הרפורמה הבאה שאתם מתכננים כדי לרפא לצמיתות - שוב - את חוליי מערכת החינוך, לפני שאתם מזמינים מומחים לשיטות הוראה, לשיווק ולפסיכולוגיה, בידקו כמה מחקרים עדכניים על האקוסטיקה בכיתות: יש אינספור כאלה, בכתבי עת לחינוך וחינוך מוסיקלי, לפסיכולוגיה סביבתית, לאקולוגיה, לרפואה ולקלינאות תקשורת; ואם אין די כסף כדי לממש אותם כאן, הדביקו קרטוני ביצים על התקרות בכיתות בתי הספר שלכם. לפחות זה.