ההזדמנות הגרמנית של אולף קונמן

יום חמישי 12 במרץ 2009 05:13 מאת: אלי ערמון אזולאי

האמן אולף קונמן מרבה לעבוד על פי תצלומים משפחתיים ישנים, שהוא מתרגם ליצירות חדשות. תערוכה נרחבת שלו בגרמניה תשמש לו קרש קפיצה לקריירה במולדתם של הוריו

"הבנתי שאני חייב לקום ולומר לעצמי, ‘אני מה שאני עושה, ומכיוון שמה שאני עושה זה ליצור אמנות, ברצוני להציג אותה ולהתקיים מזה". כך מסביר האמן הישראלי אולף קונמן את השינוי התפישתי שעבר לפני כחמש שנים, כשנולד בנו נעם.

לא מכבר, כאילו כשלב נוסף באותו תהליך התבגרות, קיבל קונמן הזדמנות גדולה, כשהוזמן להציג כ-40 עבודות שלו בגלריה גדולה בגרמניה - תערוכה שמתקיימת עד סוף אפריל. קונמן מקווה שיצליח באמצעותה לבנות קרקע יציבה, שתאפשר לו ולמשפחתו להתקיים מהאמנות שלו. בסוף השנה יעברו הוא ומשפחתו לברלין.

ההזדמנות זאת נקרתה בדרכו של קונמן, בן 37, כשהציג בשנה שעברה תערוכת יחיד ב"גלריה 39" בתל אביב, שהיתה הראשונה שלו בגלריה. לתערוכה הגיעה אוצרת מגלריה Samuelis Baumgarte בבילפלד, גרמניה. האוצרת התרשמה והזמינה אותו לגרמניה להציג תערוכה רחבת היקף, "שכבות", המתקיימת בשיתוף פעולה בין גלריה 39 לגלריה בבילפלד.

לקונמן, כפי שרומז שמו, יש סיפור ביוגרפי יוצא דופן. הוא בן למשפחה גרמנית נוצרית שהתגוררה בשווייץ, שבגיל 8 בא לארץ עם אמו ובן זוגה הישראלי וגדל בהרצליה פיתוח.

עץ, משפחה - תערוכת היחיד של אולף קונמן שהוצגה בגלריה 39

אולף קונמן, "כפר רפאל", 2008 (כל העבודות בעמוד מהתערוכה בגרמניה)

אחרי התיכון למד קונמן בבית הספר לעיצוב פרסונס בניו יורק. הוא הציג בישראל שש תערוכות יחיד והשתתף ב-20 תערוכות קבוצתיות, ביניהן הביאנלה בהרצליה והבינאלה הישראלית לציור בירושלים. כמו כן זכה בשלושה פרסים ובהם פרס ישראכרט מטעם מוזיאון תל אביב. קונמן מלמד כיום ציור ורישום במדרשה לאמנות בקלמניה ובבית הספר אבני.

המעבר המתוכנן לגרמניה נובע מהחלטה שלו ושל אשתו, ונועד לקדם אותו כאמן, אבל ניכר שהוא מעורר בו התרגשות. "שני הורי משם ולכן גם אני גרמני", הוא אומר. "אמנם לא חייתי שם ואף פעם לא הרגשתי באמת גרמני, אך העובדה שגרמנית היא שפת אמי, ואני עומד לחזור לדבר בה, מרגשת אותי מאוד".

                                                    "טל", 2008

הקשר בין קונמן לגלריה סמואליס באומגרטה הוא קשר שמעבר לתערוכה הנוכחית. בנוסף ל-40 העבודות שמוצגות בתערוכה, הוא העביר לגלריה עוד 30 עבודות שיהיו הבסיס לעבודה המשותפת. הגלריה מצדה הצליחה כבר להשיג פרסום רב ולמשוך מבקרים רבים לתערוכה. קונמן מרגיש שמשלוח מספר כה גדול של עבודות לגרמניה היה מבחינתו צעד נועז, גם אם חיובי בטווח הארוך, כי עכשיו לא כמעט לא נותרו בישראל עבודות שלו, והן הסטודיו והן הגלריה התרוקנו. הוא ימשיך עכשיו בעשייה, הוא אומר, גם כדי למלא את הריק.

בלי פסיכולוגיה

עבודותיו של קונמן עוסקות בחלקן הגדול בביוגרפיה האישית שלו. הוא עובד על פי תצלומים ישנים של משפחתו ושלו כילד, ומתרגם אותם בדרכים שונות לעבודות דו ממד חדשות. עם זאת, הוא מדגיש שהתצלומים בשום אופן לא משמשים אותו ליצירה אילוסטרטיווית-ריאליסטית. במעבר לציור, קונמן בוחר להתרכז באלמנטים מסוימים שמופיעים במקור הצילומי, להדגיש אותם, להחיות אותם באמצעות צבע מסוים, או לחלופין למחוק או לטשטש דברים שהופיעו בתצלום.

אלה השלבים בתהליך, אבל לדברי קונמן, שום דבר ברור לא קבוע או ידוע מראש. "השאלה שמציקה לי היא, מה זה לייצר דימוי על משטח דו ממדי", הוא אומר. "ובדיוק משם אני נכנס לציור. אני שמח שהשאלה הזו לעולם אינה מרפה ממני, כי היא מאפשרת לי להיות ערני ולא להיהפך ליצרן שפועל מתוך שיקולים של מה שאפשר למכור".

                     "טיבינגן" (תצלום משפחתי שנתן השראה לעבודה בשם זה)

הרבה פעמים נתפשות יצירותיו של קונמן כתוצר של תהליכים פסיכולוגיים, אפילו פסיכואנליטיים. הוא עצמו חש שזה דבר הרבה יותר בסיסי מכך. "יש לי נטייה להשאיר את הדברים במקומות הפשוטים, נטולי האידיאולוגיות. כשאני עובד, אני מרגיש שזה נובע לרגעים ממקום אינפנטילי או מתשוקה. לעתים אני אפילו מרגיש שהעבודה קורית מתוך אילוצים ודד-ליינים שאני נותן לעצמי כל הזמן".

לדבריו, יש פער בין הנרטיב שעולה מעבודותיו לבין ה"איך" שמעסיק אותו יותר: באיזה מצע לבחור ובאילו חומרים, שאלות שהן יותר צורניות. " תמיד עבדתי עם הידיים, מגיל קטן זה היה הכישרון שלי. בכל המקצועות הייתי כישלון והצלחתי להצטיין רק בבניית משאיות קטנות בשיעור מלאכה ובציור", הוא אומר.

האהבה של אולף קונמן למגע עם החומר ניכרת: בכל פינה בסטודיו יש דמויות משחק מנייר, בדי ציור רטובים מצבע, עמדת ניסור לדיקטים. את הכל עוטף הטאץ' העדין והרגיש של קונמן. גם אם מהדימויים בעבודותיו עולה באופן בלתי נמנע נרטיב, המחשבות על משמעות העשייה שלו, והקונטקסט שאפשר להכניס אותה אליו, באות לדבריו רק כשהעבודות כבר מוצגות ואנשים מדברים עליהן.

פרידה מהצל

שמות הציורים של קונמן שמוצגים בגרמניה מאופיינים בטפטוף של פרטים ביוגרפיים עליו ועל משפחתו: דמויות רחוקות כמו סבתו שלא הכיר כלל וחבריה, תמונות של אביו מרקוס, של אחיו הילמר ושל אחיותיו סוזנה ודורותיה. הנופים הם נופים אירופיים שמצא בתמונות הישנות ונופים שסבבו אותו בילדותו בארץ.

במטרה להרחיב את מעגל היצירה שלו ביקש לאחרונה קונמן מבת זוגו, טל אלון, רשות לנבור בתמונות הישנות שלה. "אני מחפש כל הזמן דימוים חדשים ולרענן את העיסוק באוטוביוגרפיה שלי", הוא אומר. "באופן טבעי זה הוביל לטל, והאופן שבו הציור נעשה מבטא את תשוקתי אליה".

המושג של משפחה משפיע עליו, כאמור, גם בכיוון של התבגרות. כשנולד בנו הראשון, לפני חמש שנים, הוא החלט לעזוב את עבודתו כתולה תערוכות ואסיסטנט בגלריה גבעון בתל אביב, לאחר שמונה שנים. העזיבה נבעה מכך שהבין כי קשה לו להתפתח בצל האמנים שסבבו אותו - רפי לביא, יאיר גרבוז, עדו בר אל ואחרים שאת יצירותיהם נהג להעתיק - כפי שהעתיק את יצירות מוריו, ובמיוחד צבי לחמן. "הבנתי שאני לא הם, הנחתי את הרצון להיות כמותם", הוא אומר. "הרגשתי שאין ברירה, צריך לעבוד. הבנתי שהמקצוע שלי זה האמנות".