הכי רחוק מקרלה ברוני

יום רביעי 18 בפברואר 2009 05:11 מאת: אורי קליין | פאריס

איך נהפך "ברוכים הבאים לצפון", סרט קטן וסימפטי, ללהיט הצרפתי הגדול ביותר אי פעם?

באיזשהו שלב, כאשר משוחחים עם השחקן והבמאי הצרפתי דני בון על סרטו החדש, "ברוכים הבאים לצפון", מגיעים לשאלה המרכזית והיא: איך זה קרה ולמה? איך קרה ש"ברוכים הבאים לצפון", הסרט השני שבון ביים ומככב בו באחד משני התפקידים הגבריים הראשיים, נהפך בתוך כמה חודשים לסרט הקופתי ביותר בתולדות הקולנוע הצרפתי כולו?

עד כה צפו בסרטו של בון בצרפת בלבד כ-20 מיליון צופים, והכנסותיו שברו את השיא שהוחזק במשך 42 שנים על ידי הקומדיה "La grande vadrouille", שבוימה ב-1966 - שהיא במקרה גם שנת הולדתו של בון - על ידי ז'ראר אורי. ברשימת כל הסרטים הקופתיים בתולדות צרפת, סרטים צרפתיים ולא-צרפתיים, ניצב כיום "ברוכים הבאים לצפון" במקום השני, אחרי "טיטאניק", שתופס עדיין את המקום הראשון. הנתון הזה מבאר מיד שסרטו של בון הכניס השנה בצרפת יותר כסף מאשר "האביר האפל".

ההצלחה הפנומנלית של "ברוכים הבאים לצפון", שעולה לאקרנים בישראל מחר, לא היתה כה מפתיעה לולא נדמה סרטו של בון כקומדיה חביבה וסימפטית, שיש לה הנתונים להצליח בקופות - אבל בקטן, בוודאי לא בקנה מידה של להיט היסטורי.

ברוכים הבאים לצפון - לפרטים נוספים ומועדי הקרנה



הסרט הצרפתי הכי מרוויח בכל הזמנים. טריילר הסרט "ברוכים הבאים לצפון"

סרטו של ז'ראר אורי היה קומדיית מצבים מצחיקה מאוד, שעלילתה התרחשה על רקע מלחמת העולם השנייה - היא עסקה בניסיון לחלץ את טייסיו של מטוס בריטי שהתרסק בצרפת מאחורי קווי האויב - כך שהיה בו שילוב בין מתח להומור ובין סצינות פעולה לסצינות קומיות. בסרט גם הופיעו שניים מכוכבי הקולנוע האהודים ביותר באותה תקופה: בורביל ולואי דה פינס. לעומת זאת, "ברוכים הבאים לצפון" הוא קומדיה שמעט מאוד קורה בה חוץ מהמפגש בין הדמויות שמאכלסות אותה. גם כוכבים של ממש אין בה; נכון שדני בון הוא דמות מוכרת ואהודה בצרפת, בעיקר בזכות הצגות היחיד שהוא מעלה, אך הוא אינו בורביל ואינו דה פינס, ואת התפקיד הראשי באמת בסרט ממלא שחקן ושמו קאד מראד, שהוא אמנם מוכר אבל ודאי שלא כוכב.

בורקס קממבר

כאשר צפיתי בסרטו של בון היתה לי תחילה ההרגשה שאני צופה במין קומדיית בורקס נוסח צרפת - או כל אלטרנטיווה קולינרית אחרת שמתאימה למדינה שבה נוצר הסרט; אך לאט לאט נגרפתי אל תוך הסרט ועולמו. "ברוכים הבאים לצפון" הוא קומדיה קטנה, שלווה, כמעט מנומנמת, שחנה נובע מכך. אך האם די בחן הזה להסביר כיצד נהפכה במהירות ללהיט כה גדול בצרפת היום? האם בון ציפה להצלחה כזאת והאם יש לו מושג מהן סיבותיה?

בשיחת טלפון עמו בון נשמע עדיין מופתע מההצלחה שסרטו נוחל, ואף שהוא מנסה להסביר איך זה קרה ולמה, נדמה שהוא לא ממש יודע את התשובה לשאלה הזאת, שהוא עדיין מחפש הסבר.

דני בון (מימין) וקאד מראד (משמאל) ב"ברוכים הבאים לצפון". בלי כוכבים, כמעט בלי עלילה

"לא, לא ציפיתי להצלחה כה גדולה", הוא אומר. "קיוויתי שהסרט יצליח יחסית לתקציב הצנוע שבו הופק, שיהיו די אנשים שירצו לצפות בו למרות ממדיו הקטנים; אבל מעולם לא חשבתי שהוא ייהפך ללהיט כה גדול. אני חושב שהסרט זכה להצלחה כה גדולה מכיוון שהוא איננו קומדיה רגילה; הוא אינו פועל על פי הסכימות שמנחות את מרבית הקומדיות שמופקות כיום. אנו חיים בחברה תוקפנית וצינית מאוד, ורוב הקומדיות העכשוויות, בעיקר אלה שבאות מהוליווד, מביעות זאת: הן תוקפניות וציניות בעצמן. 'ברוכים הבאים לצפון' איננו כזה. יש בו עדינות וטוב לב, שנהפכו למצרכים נדירים ביותר לא רק בחברה שבה אנו חיים אלא גם בקולנוע שמופק בה. זהו סרט שאין בו גיבורים במובן המסורתי של המושג הזה; אין בו אב טיפוס של גיבור קומי. אין בו אפילו עלילה של ממש; אפשר לסכם אותה בשניים או שלושה משפטים. זהו סרט שמתכוון להצחיק, אבל יש בו גם הרבה רגש, ונדמה לי שזהו השילוב שצרפת נענתה לו בהתלהבות רבה כל כך".

שיר אהבה לערש הילדות

גיבור העלילה של בון הוא פיליפ (קאד מראד), מנהל סניף דואר בפרובנס, הנשלח בתור עונש לנהל סניף דואר בצפונה של צרפת, אזור שמרבית הצרפתים מתייחסים אליו כגלות נידחת יותר מסיביר בגלל מזג האוויר הקשה ששולט בו והתרבות הנחשלת של תושביו, שאפילו לא מדברים צרפתית של ממש אלא בעגה המכונה שטי, שהיא חלק משפה ששמה פיקאר. ז'ולי (זואי פליקס) מסרבת לצאת עם בעלה לגלות, ופיליפ יוצא לדרך לבדו, נטוש, אומלל ובטוח שהוא עומד לעבור את השנים האיומות של חייו (אפילו שוטר תנועה, שעוצר אותו בדרך, מוותר לו על רישום דו"ח כאשר הוא שומע לאן פיליפ מיועד להגיע).

מובן שההיפך קורה, ופיליפ מגלה מקום סימפטי המאוכלס באוסף של אנשים אקסצנטריים אך חביבים ביותר, ובראשם אנטואן, הדוור המקומי, שמגלם בון. הם אמנם מדברים בשפה קצת משונה, שלפיליפ נדרש זמן ללמוד אותה, אך למי אכפת כל עוד, אולי לראשונה בחייו, פיליפ אפור המראה והאישיות מתקבל באהדה בסביבתו. מכיוון שהיחסים בינו לבין אשתו לא היו תקינים במיוחד מסתיר פיליפ מז'ולי, כאשר הוא מבקר אותה, שהוא מאושר במקום עבודתו החדש. הוא היה מעדיף לחיות את חייו החדשים בלעדיה; אך מה יקרה כאשר ז'ולי תחליט לרחם על בעלה ולהצטרף אליו כדי להקל עליו?

בון מסכים ש"ברוכים הבאים לצפון" הוא מעין שיר אהבה לאזור שבו העלילה מתרחשת. וזה לא במקרה; הוא נולד שם. בון, ששמו האמיתי הוא דניאל חאמידו, נולד לאב אלג'יראי ולאם צרפתייה בעיירה ארמנטייר שבצפון צרפת. עד לשנת 1989, שבה היגר מהצפון לפאריס, הוא דיבר בעיקר שטי, ובשנים הראשונות שלו בבירה הצרפתית היה לו די קשה להסתדר מבחינה לשונית והתנהגותית.

"ההתנהגות של אנשי הצפון היא פתוחה ולבבית מאוד", הוא מספר, "וכזה הייתי גם אני כאשר רק הגעתי לפאריס. הייתי יושב בבתי קפה ומתחיל לדבר עם האנשים סביבי, ואלה לא ידעו מה אני רוצה מהם. לא רק שהם לא הבינו את השפה שלי, הם גם לא היו רגילים להתנהגות מהסוג הזה ואפילו נבהלו ממנה".

ב-1992 הופיע בון לראשונה בטלוויזיה הצרפתית ובהדרגה זכה להכרה בזכות הצגות היחיד שהעלה. כמעט מיד החליט לשנות את שמו לדני בון, על שם דניאל בון, גיבור המערב האמריקאי הנודע. ב-1995 הופיע בסרטו הראשון ומאז שיחק בסדרה של סרטים, שהנודעים שבהם הם "חג שמח" של כריסטיאן קאריון (שהתרחש בזמן מלחמת העולם הראשונה, ובון דיבר בו בשפת שטי) ו"החבר הכי טוב שלי" של פטריס לקונט.

בון המשיך להעלות הצגות יחיד ונשאר נאמן לאזור שממנו בא. ב-2003 העלה הצגת יחיד שלכל אורכה דיבר בשפת שטי. ההצגה היתה ללהיט ונמכרו 600 אלף קלטות די-וי-די שלה, מלוות בכתוביות לצרפתית "רגילה". את סרטו הראשון, "בית האושר", ביים ב-2006.

"היו ימים שבהם הקולנוע הצרפתי התרחש בכל רחבי צרפת, מדרומה ועד לצפונה", אומר בון. "כיום מרבית הסרטים הצרפתיים מתרחשים בפאריס, ואני חושב שבצרפת נהנו להכיר אזור שאינו נראה לעתים קרובות על בד הקולנוע, וכאשר כן הציגו אותו זה היה לרוב בליווי לגלוג מסוים. בסרטי אין לגלוג; ניסיתי להימנע מכל הקלישאות שבהן תיארו לרוב בקולנוע הצרפתי אנשים מהצפון. אני רוצה שהדמויות יצחיקו, כמובן, אבל אינני מלגלג עליהן, אני מציג אותן באהבה, ונדמה לי שהצרפתים הגיבו בדיוק לזה: הם נהנו לראות צרפת אחרת. זה פגע באיזשהו מרכז עצבים בחברה הצרפתית העכשווית וזו אחת הסיבות להצלחה של הסרט. הצפון הוא אזור מרתק. מצד אחד יש בו משהו קיצוני שמבדיל אותו מכל צרפת, אפילו מדברים שם בשפה משלהם. אך מצד שני, זהו אזור שתושביו מעולם לא ניסו להינתק מצרפת ולחתור לעצמאות".

אמי סרגה את הכיפות

ברבות מהצגות היחיד שלו תוקף בון את גזענותה של צרפת ואת שנאת הזרים ששוררת בה. האם, לדעתו, ההיענות העצומה ל"ברוכים הבאים לצפון" מייצגת רצון לקבל את האחר, להיהפך לאומה נדיבה ומסבירת פנים יותר?

בון מהרהר ארוכות לפני שהוא עונה על השאלה הזאת: "אינני יודע. אולי. דברים משתנים בצרפת מהר מאוד. זו חברה ותרבות שלעולם אינן סטטיות, ואולי התהווה פתאום הצורך בסרט שמביע עדינות ומבטא אחווה; סרט שאומר שצרפת איננה רק ארמון הנשיאות, שדרות האליזה ומוזיאון הלובר בפאריס".

כאשר אני פורש בפני בון את טענתי שייתכן גם כי ההצלחה של סרטו נובעת מנוסטלגיה לצרפת אחרת, שמרנית ומסורתית יותר, ומהבחינה הזאת עלול להיות לתופעה ממד מעט ריאקציונרי, שניכר גם בסרטים צרפתיים אחרים שהופקו בעת האחרונה, בון אינו מתווכח אתי, אך ניכר בקולו כי היה מעדיף שאעבור לשאלה הבאה.

והשאלה הבאה נוגעת בחייו הפרטיים: בון היה נשוי לשחקנית ג'ודית גודרש. ב-2002 הם התגרשו והוא התחתן עם יעל האריס, שרבים מקרובי המשפחה שלה מתגוררים בישראל. לפיכך כבר ביקר בון בישראל כמה פעמים, והוא מביע את צערו שאינו יכול לבוא דווקא עם עליית סרטו לאקרנים כאן, מכיוון שהוא עסוק בצילומי סרט וכן בעשיית יחסי ציבור לסרט נוסף שבו הוא מככב.

ב-2002 התגייר בון. כאשר הוא נשאל מדוע עשה זאת הוא עונה שהסיבה היא שאשתו באה ממשפחה דתית והיה חשוב לה שהם יתחתנו בטקס יהודי דתי. לו היה חשוב שדת משותפת תאחד בינו לבין אשתו, כמו בינם לבין ילדיהם. "ככל שלמדתי יותר על היהדות כך הייתי שלם יותר עם החלטתי", הוא אומר, "מכיוון שגיליתי שהיהדות הרבה פחות דוגמטית משאר הדתות ואני נגד דוגמות מכל צורה ותוכן".

ומה עם הוריו? כיצד הם הגיבו להתגיירותו? "אבי כבר מת", מספר בון. "אמי, שדמותה השפיעה על הדמות שהשחקנית והזמרת הוותיקה לין רנו מגלמת ב'ברוכים הבאים לצפון', סרגה לנו את כל הכיפות".