האמנית הפולניה שביימה את מותה

יום שלישי 03 בפברואר 2009 05:06 מאת: אלי ערמון אזולאי

האמנית הפולניה זוזאנה יאנין הסעירה לפני כשש שנים את סצינת האמנות כשבדתה את מותה. בביקור שערכה בארץ בשבוע שעבר סיפרה מה הניע אותה להשתתף בהלוויה של עצמה

בחורף 2003 הכריזו מודעות האבל בעיתונות המקומית של ורשה על מותה של האמנית זוזאנה יאנין, שמתה בטרם עת בגיל 39. להלוויה שנערכה למחרת נאסף קהל רב. בין קרובי המשפחה הדומעים והמכרים שבאו לחלוק כבוד אחרון, אפשר היה לזהות לא מעט פנים מוכרות בסצינת האמנות הפולנית. אשה אחת נותרה אלמונית לשאר באי הטקס. רק מעטים ידעו שמתחת לאיפור הכבד, לפאה, למשקפיים הכהים ולשכבות הבגדים מסתתרת מי שאמורה היתה באותם רגעים ממש לנוח בתוך הקבר, האמנית זוזאנה יאנין. היא נשארה לצפות בטקס עד שאחרון האבלים התפזר.

השערורייה סביב הטקס המבויים היתה בלתי נמנעת. אחת מנשות בכירי השלטון דרשה למנוע מיאנין להמשיך לעסוק באמנות, ורבים תמכו בעמדה. אחרים, כמו הסופר הפולני וויצ'ק קוצ'וק, דווקא מצאו את העבודה חשובה ומעוררת מחשבה: "חובתי האינטלקטואלית", טען קוצ'וק בפברואר 2004, "להציג גישה הפוכה לגינוי הפרמיטיבי שהופנה כלפי זוזאנה, ולנסיון להפוך אותה לכבשה שחורה. נושא העבודה הוא לא מותו של אינדבידואל, אלא מותה של ביקורת האמנות בפולין. המבקרים השתוקקו לדעת מה שוכב בתוך הארון. זה נראה כאילו הם פחדו למצוא שם את עצמם".

הוויכוח סביב העבודה המשיך להתלהט, עד שאספן אמנות נחשב מברלין בשם סמלנג הופמן רכש את העבודה, והעובדה שבר סמכא הסכים להוציא כסף עליה סתמה לא מעט פיות.

בימים אלה מוצג סרט ההלוויה במוזיאון חיפה כחלק מהתערוכה "משחקי כוח" שאצרה תמי כץ-פרימן. תערוכה נוספת, שבה מעורבת יאנין כאוצרת, מוצגת בימים אלו בגלריה נלי אמן בתל אביב, תחת השם "עיר, אהבה, קטסטרופה". מסע ההלוויה העצמית שביימה היה חלק ממכלול עבודות שבדו את מותה תחת הכותרת "ראיתי את מותי, טקס / משחקים". בשיחה עמה בבית קפה בתל-אביב פרטה יאנין את המניעים לעבודה: "רציתי ליצור סימולציה מורכבת של מישהו שמת", הסבירה מספר ימים לפני שחזרה לפולין, "לתת את האפשרות לצפות בחיים הממשיכים להתקיים לאחר המוות. אמנם ביימתי את המוות של עצמי, אבל רציתי להראות גם את הצורך הנואש של האנושות לראות משהו שהוא בלתי אפשרי להראות. להעביר אותו דרך המרחב האמנותי בו הוא מתאפשר מטאפורית".

העבודה "ראיתי את מותי, טקס / משחקים"

יאנין היא ממייסדות הקולקטיב האמנותי 30-LOKAL הפועל כשש שנים בוורשה. הקבוצה גזרה את שמה מגודלו של החלל שבו היא עובדת (30 מ"ר), הממוקם במבנה ישן, אשר שרד את ההפגזות שהחריבו כמעט כליל את העיר במלחמת העולם השנייה. בתערוכה שאותה אצרה ב"נלי אמן" משתתפים חמישה מהאמנים החברים בקולקטיב.

היא למדה בין השנים 1980-1987 באקדמיה ללימודי אמנות בפולין ומאז הספיקה להציג 11 תערוכות יחיד, להשתתף בכ-20 פרוייקטים קבוצתיים ולקחת חלק בביאנלה של סידני, איסטנבול וליברפול.

אמה של יאנין, ציירת שמתה לפני שלוש שנים, באה ממשפחה של פטריוטים פולנים שלחמו במחתרת נגד הכיבוש הנאצי, ומאוחר יותר גם נגד השלטון הקומוניסטי, פעילות שגם יאנין לקחה בה חלק בתור נערה. יאנין מתארת את מקורותיה כ"אנשים שלחמו למען חופש, חיים טובים, סובלנות וחיי שלום, וזה מאד השפיעה על חיי ועל עבודתי".

כשנודע לה על מודעות האבל שפירסם האמן גדעון גכטמן בשנות ה-70 בעיתונים ואשר הכריזו על מותו, היה קשה לפספס את ההתרגשות וההזדהות שחוותה. "המחשבה המכוננת בנוגע למוות עלתה לי כשילדתי את ילדתי הראשונה", אומרת יאנין. "לפני כן היה לי הריון שכשל והעובדה שנולדה לי ילדה בריאה ונושמת, יצרה אצלי פחדים מחולי וממוות, והתחילו לי כל מיני דמיונות וחזיונות. האמהות והחיים החדשים הובילו למודעות חזקה של מוות".