סיכום 2008 במוזיקה: השנה של טי-וי און דה רדיו
יום רביעי 31 בדצמבר 2008 05:17 מאת: בן שלו
סיכום שנה 2008 מוסיקה | זו היתה השנה של להקת "טי-וי און דה רדיו", שסיפור ההצלחה שלה החל בטלפון מדייוויד בואי
עטיפת הדיסק "Dear Science".
אלבום השנה בעיתונים החשובים
דייוויד בואי היה הראשון שנדלק על "TV on the radio". זה היה בשנת 2003. הלהקה, שמונה כיום חמישה חברים ונחשבת אחת הלהקות הטובות בעולם, היתה אז צמד אלמוני מברוקלין. אחד מחברי הצמד, דייב סיטק, שיחד את השוער בבניין שבואי התגורר בו (או כך לפחות מספרת האגדה), כדי שימסור לזמר את המיני-אלבום הראשון של הלהקה. זה עבד. בואי הקשיב ואוזניו כמעט עלו באש. הוא שמע אצל "טי-וי און דה רדיו" זיקה חזקה למשוררי דור הביט. הוא אהב את ריבוי השכבות במוסיקה של הלהקה, את הדגימות המתנגשות זו בזו, את היומרה האמנותית, את קולו מלא התשוקה של הזמר טונדה אדבימפה. שיחת הטלפון ממנו, שבה התנדב לייעץ ללהקה ולעזור לה לפרוץ אל העולם שמחוץ לשכונת ויליאמסבורג, היתה הסימן הראשון שמשהו גדול עומד לקרות ל"טי-וי און דה רדיו".
כתבי "גלריה" מסכמים את 2008 – לכתבות נוספות
המשך הדרך היה טיפוס הדרגתי במעלה גבעת האינדי האמריקאי. האלבום המלא הראשון של הלהקה יצא ב-2004 בחברת תקליטים קטנה, קנה לה אוהדים בקרב חובבי הרוק הניסיוני וזקף גם את אוזנם של מוריסי ושל טרנט רזנור מ"ניין אינץ' ניילס". האלבום השני, "Return to the Cookie Mountain", יצא ב-2006 בחברת תקליטים גדולה והפך את "טי-וי און דה רדיו" ללהקה שמגזיני מוסיקה אוהבים להלל. המגזין האמריקאי "ספין" אף בחר בו לאלבום השנה. ובכל זאת, בתצלום קבוצתי של עילית להקות הרוק בעולם, אילו צולם ב-2006, היתה "טי-וי און דה רדיו" ניצבת במקום מכובד בשורה השנייה. עוד להקה מצוינת בין הרבה להקות טובות לא פחות.
TV on the radio-לביקורת האלבום
התצלום של שנת 2008 מספר סיפור שונה לגמרי. "Dear Science", האלבום החדש של "טי-וי און דה רדיו", לא רק הזניק אותה לפסגת סיכומי השנה במוסיקה, אלא הותיר אותה שם כמעט בודדה. "ניו יורק טיימס" בחר בו לאלבום השנה. גם "רולינג סטון". גם "גרדיאן" האנגלי. גם "ספין", שלא שכח כמובן להתגאות בכך שהוא ראה את האור כבר לפני שנתיים.
TV on the radio - קליפ השיר family tree. מגזיני מוסיקה אוהבים להלל
התעלפות קולקטיווית
פה ושם נשמעים קולות תמהים ואף מזלזלים ("מה כולם מוצאים בלהקה הזאת?" תהתה לפני כמה ימים שדרנית ב-88 אף-אם. "הם מגניבים, זה כל הסיפור", השיב לה שדר אחר). אבל זהו דבר המיעוט. לנוכח ההתעלפות הקולקטיווית מהאלבום החדש מתעורר החשד שדייב סיטק שיחד לא רק את השוער בבניין של דייוויד בואי, אלא גם את עורכי כל מגזיני המוסיקה המובילים בעולם. לאהוב את הלהקה (או לפחות להצהיר על כך) נעשה דבר כל כך אופנתי, שזה כמעט מעיד על קונפורמיזם. אז זה המקום לומר: אם כולם אומרים ש"Dear Science" הוא אלבום השנה, זה לא אומר שזה לא נכון.
"טי-וי און דה רדיו". השירה של שני הזמרים שואבת את הפלצטו החושני שלה מהמסורת המופלאה של הקול הגברי השחור הגבוה
האיכויות של "Dear Science" כיצירת אמנות אינן ההסבר היחיד להד הגדול שהאלבום הזה מעורר, אבל הן הסבר חשוב. מלת המפתח מהבחינה הזאת היא בהירות. האלבום הקודם של "טי-וי און דה רדיו" לא היה קל להאזנה. השירים מוסכו במתכוון בשכבות על שכבות של רעש והתמקמו בנקודת אמצע חמקמקה שבין המובן לסתום, בין הפופי לאמורפי. גם שירי האלבום החדש הם לא חומר קלאסי לשירה במקלחת, אבל הם הרבה יותר בהירים ונגישים. "טי-וי און דה רדיו" ויתרה כמעט כליל על היסוד המופשט, שהיה חלק חשוב בזהות שלה, ולא רק שהמוסיקה שלה לא נפגעה, אלא שנעשתה טובה יותר. מבחינת המהלך, ולא מבחינת התוכן המוסיקלי עצמו, אפשר אולי להשוות את המסלול הזה לסיטואציה דמיונית שבה "רדיוהד" היתה מוציאה קודם כל את "קיד איי" הניסיוני ורק אחר כך את "או-קיי קומפיוטר".
נשמע כמו אמריקה
הסבר נוסף להד ש"Dear Science" מעורר קשור לעיתוי שבו יצא האלבום ולזיקה שלו לרגע הנוכחי באמריקה. ב"רולינג סטון" נכתב ש"האלבום הכי טוב של 2008 הוא גם האלבום שיותר מכל אלבום אחר נשמע כמו אמריקה ב-2008". שני הלכי רוח מנוגדים מנשבים ב,"Dear Science" שיצא בספטמבר השנה. מצד אחד, אופפת אותו אווירה אפוקליפטית (המלה "מוות" חוזרת שוב ושוב), שמתקשרת באופן בלתי נמנע לקריסה הכלכלית של סוף השנה. מצד שני, כמעט כל השירים באלבום טעונים באנרגיה קצבית מחשמלת. "בעצם רצינו לעשות אלבום דאנס", אמר הזמר אדבימפה, ותחושות השחרור והפורקן שמהדהדות בשירים החדשים מתקשרות באופן בלתי נמנע לבחירתו של ברק אובמה.
בהקשר הזה יש חשיבות לכך שארבעה מחמשת חברי "טי-וי און דה רדיו" הם שחורים (סיטק הוא הלבן היחיד). אחד משני הזמרים של הלהקה, קיפ מאלון, אמר לאחרונה שהפליאה על כך ששחורים מנגנים רוקנרול היא עדות ל"אמנזיה תרבותית אבסורדית". הוא מתכוון לכך שחלוצי הרוקנרול (צ'אק ברי, בו דידלי, ליטל ריצ'ארד) היו שחורים, והוא כמובן צודק. ועם זאת, אפשר להבין מנין נובעת הפליאה. לא רק שבעולם ש"טי-וי און דה רדיו" פועלת בו, העולם של הרוק האלטרנטיווי, אין כמעט מוסיקאים שחורים, אלא שהסממנים של המוסיקה השחורה, שהיו היסודות של הרוקנרול, כמעט נעלמו מהרוק האלטרנטיווי הלבן של השנים האחרונות, כפי שאיבחן מבקר המוסיקה של ה"ניו יורקר" במאמר פרובוקטיווי שזכה לכותרת "Paler Shade of White" בפרפראזה על הלהיט של "פרוקול הארום".
"טי-וי און דה רדיו" אינה הלהקה היחידה שמחזירה את סממני המוסיקה השחורה אל הרוק, אבל היא עושה את זה בצורה יותר משכנעת מכל להקה אחרת. המתופף שלה בא מהיפ-הופ, כפי שאפשר לשמוע במקצבים הכבדים-אך-גמישים שהוא מנהיג; בשירים של הלהקה יש השפעה ברורה של דיסקו (סגנון שנולד במועדונים של הומואים שחורים) ופאנק; וחשוב מכל - השירה של שני הזמרים, אדבימפה ומאלון, שואבת את הפלצטו החושני שלה מהמסורת המופלאה של הקול הגברי השחור הגבוה - מלהקות הדו-וופ של שנות ה-50, דרך סם קוק ומרווין גיי ועד פרינס. השימוש של "טי-וי און דה רדיו" בקולות של הזמרים שלה הוא לא פחות ממרהיב. הדמות האיקונית של הרוק היתה ותישאר גבר לבן בן 20, אבל הקול הכי מעניין של הרוק ב-2008 שייך לשני גברים שחורים בני 30 ומשהו, וללהקה המעולה שלהם.
כתבי "גלריה" מסכמים את 2008 – לכתבות נוספות
רוצים לקבל את כתבות "גלריה" ישר אל תיבת המייל שלכם? הירשמו לניוזלטר של עכבר העיר