אל תיתנו להם פרוזק
יום רביעי 17 בדצמבר 2008 05:31 מאת: תהל פרוש | איור: אלכס זיטומירסקי
האם צריך להיות משוגע כדי להיות אמן? בספר חדש, "גאונות ושיגעון" נבחנת הסוגיה דרך סיפוריהם של יוצרים כמו פושקין, גוגול ומוסורגסקי
פרופ' אליעזר ויצטום
תצלום: ניצן שורר
ולדימיר נבוקוב, מחבר הספר "לוליטה", תיעב את מי שהעז לבחון ביוגרפיות של יוצרים ולנתח על פיהן את אישיותם ותחלואיהם הנפשיים. "אני רואה כאן אותו צורך של מוח גרגרני אך מוגבל, לתפוס איזה אדם מעורר תיאבון, איזה גאון מתוק וחסר מגן", טען באחד מכתביו. "המתכון לכך ידוע היטב. תחילה לוקחים מכתבים של אדם ידוע, בוחרים, גוזרים ומפרקים כדי ליצור בשבילו תלבושת נייר יפה; אחר כך מדפדפים בחיבוריו כדי לגלות בהם את תוויו האישיים. ולעזאזל, לא מתביישים... יש לנו גם הפסיכולוגיה של הנושא, פרוידיזם שובב, תיאור טרחני של מחשבות הגיבור ברגע מסוים - אוסף של מלים מקריות, המזכיר חוט ברזל המחבר את עצמותיו של איזה שלד - שטח הפקר ספרותי, אשר בין קוציו מתגוללים רהיטים ישנים ופרומים שנקלעו לכאן השד יודע איך", לעג נבוקוב.
ואולם, את מה שגינה נבוקוב, עשה הוא עצמו בביוגרפיה שכתב על גוגול, אומר הפסיכיאטר אליעזר ויצטום. בספר חדש ששמו "גאונות ושיגעון", שכתב הפרופ' ויצטום עם הפסיכיאטר הפרופ' ולדימיר לרנר (בהוצאת אריה ניר), הם ניתחו שמונה ביוגרפיות ויצירות של גאונים רוסים, גברים כולם, ילידי המאה ה-19 שלקו בהפרעות אישיות. בין מושאי ניתוחם: הסופר ניקולאי וסילייביץ' גוגול, המשורר אלכסנדר פושקין, המלחין מודסט מוסורגסקי והמהפכן ולדימיר איליץ' לנין. בין האבחנות: לגוגול היתה הפרעה דו-קוטבית (מאניה-דיפרסיה) קשה; פושקין סבל מהפרעת אישיות ולנין ממחלת מין, עגבת, שהשפיעה על מערכת העצבים שלו.
צמד הפסיכיאטרים כותש בספר הזה, בחדווה רבה יש לומר, את העמדה שלפיה יצירה באה במנותק מהביוגרפיה של האמן שיצר אותה. באמצעות פרטים ביוגרפיים, אבחנות פסיכיאטריות ופרטי רכילות עסיסיים, הם טוענים, אפשר להבין באופן שלם יותר את התפתחותם האמנותית של היוצרים. ויצטום מדגיש כי את דבריהם הם לא ביססו בדרך כלל על ניתוחים פסיכואנליטיים של טקסטים אלא על החוויות האישיות של היוצרים כפי שתועדו, על מכתבים וזיכרונות של בני משפחה וידידים ועל מסמכים רפואיים והיסטוריים.
יצירה מתוך אובדן
בעת הראיון עם ויצטום, המתקיים בבית הוריו בעפולה, מעיד הפסיכיאטר כי הוא במצב נפשי לא פשוט: הוא ואחיו עוסקים בפינוי חפצי הוריהם משם כבר שבע שנים, מאז מתו. בחדר העבודה הישן והמתפורר של אביו הוא ממלא את הכורסה בגופו הגדול והעגול, פניו העגולים והגדולים גם הם נשטפים סומק מפעם לפעם, ובתשובה לשאלות הוא יורה בשטף את שטף ידיעותיו על אמנים ויוצרים בבליל מרתק שקשה לעקוב אחריו. בין לבין הוא מציין כי בביתו בירושלים, שם הוא מתגורר, יש לו 10,000 ספרים וגם מקבל שיחת טלפון ממנחה ברדיו שמעוניין לשאול אותו שאלה בהיסטוריה.
איך כתבתם את הספר?
"בספר הזה עזבנו את הקליניקה והוא תוצאה של דיאלוג בינינו, הוא נכתב בשני קולות, אני כתבתי את הגרסה העברית ולרנר את הגרסה הרוסית. בניגוד למאמרים שכתבנו בנושא הזה לכתבי עת מדעיים, כאן אני הזדהיתי מאוד עם הדמויות תוך כדי כתיבה ולימוד של פרטי חייהם. עבדתי עם הרבה מאוד כבוד ואמפתיה לסבל שלהן".
מי נחשב גאון ומדוע בין הגאונים שבחרתם אין נשים?
"ישנם הרבה ויכוחים על הגדרות. אני סבור שגאון הוא מישהו שמצליח ליצור יצירה יוצאת מן הכלל או שמפעל חייו יוצא מן הכלל. בחרנו אנשים מתור הזהב של המאה ה-19 ברוסיה, ולא היו שם אמניות גדולות. רצינו דווקא לכתוב על דמות נשית ולא מצאנו".
(איור: אלכס זיטומירסקי)
אתם מצטטים את פושקין: "ההמון קורא בשקיקה וידויים, פתקים וכדומה, כי בהמוניות שלו הוא שמח להיווכח בהשפלה של המרומם, בחולשות של בעל העוצמה. כשמתגלה לו איזה נבל הוא מתמלא שמחה: תראו, הוא קטן כמונו, הוא מנוול כמונו". למה בעצם לכתוב ספר על אמנים מנקודת מבט שחושפת את הפתולוגיות שלהם?
"יש באמת אנשים שזה מפריע להם. הם שואלים למה צריך ליצור סטיגמה. ויש אנשים שאומרים שהביוגרפיה של היוצר אינה רלוונטית ליצירה. אבל היום הגישה הביוגרפית חוזרת לאופנה. הספר מראה כמה הדברים רלוונטיים; למשל, אם אתה שומע את שירי 'ריקוד המוות' של מוסורגסקי אתה מבין את האבל הגדול שהוא מבטא שם.
"אני חושב כי יש צורך להבין את אורח החיים של האמן. על חיי היצירה של גוגול, למשל, אפשר לצייר עקומה ולהראות איך היצירתיות שלו מתפרצת בתקופות של היפומאניה ודועכת בדיכאון. גם כששומאן היה בדיכאון הוא לא יצר דבר. פרויד, למשל, ניתח את ליאונרדו דה וינצ'י בכלים פסיכואנליטיים. בניתוח כזה יש ניסיון להבין את העולם הפנימי של אנשים ממקום ותרבות אחרים. זה מספק עומק ליצירה, אבל יש גם סכנה של ספקולטיוויות רבה בסוג ניתוח זה. לדוגמה, במקרה של ליאונרדו הטעות של פרויד בזיהוי הציפור מטילה צל על כל הניתוח".
האם היצירה משככת את השיגעון?
"יש סוג של יצירתיות שקשורה לאובדן. יצירה יכולה לשמש, למשל, כלי דיאלוגי עם דמות הורה שמת. אני חושב שליוצרים לרבים היצירה עזרה מאוד. היצירתיות יכולה להיות כלי לטיפול עצמי. הצייר רנה מאגריט, למשל, שאמו היתה בדיכאון כשהיה ילד והתאבדה בקפיצה לנהר, צייר ציור מפורסם של אשה הנהפכת לעץ. זה בעצם ציור של הרגשותיו של ילד המאבד את אמו, אם שנהפכת לעץ או אבן ומפסיקה להגיב אליו.
"אני חושב שחלק מהאנשים הופכים את הכאב והצעקה למשהו אמנותי. בנושא של ניצולי שואה למשל, כתבו רבות על הטראומה אבל לא על האובדן. לצייר שמואל בק, שהוא ניצול שואה, לקח שנים להגיע לביטוי האובדן ביצירתו, ונושא האובדן נהפך אצלו לנושא מרכזי. היצירה היא במידה רבה המאבק של היוצרים בדמונים שלהם. אבל חשוב לומר ששיגעון אינו תנאי ליצירתיות, יש יחסים מורכבים ביניהם. ויש גם יוצרים גדולים שאין להם בעיות נפשיות".
סערת לנין
הספר של ויצטום ולרנר הוא אחד משורה של מחקרים וספרים של פסיכולוגים ורופאי נפש הבודקים את הקשר בין פסיכופתולוגיה ליצירתיות. הקשר הזה נבחן מ-1949, במחקר ביוגרפי חלוצי של הפסיכיאטרית האוסטרית אדל ג'ודה, שמצאה כי אמנים סובלים מהפרעות במצב הרוח, דיכאון, התמכרות לחומרים ממכרים והתאבדות בשיעור כפול ויותר מהאוכלוסייה הכללית.
בשנות ה-90 היתה הפסיכולוגית האמריקאית קיי רדפילד-ג'יימיסון למומחית בקשר בין שיגעון לאמנות לאחר שלקתה בעצמה במאניה-דיפרסיה. בספר שכתבה קיבצה את שמות האמנים שלקו במחלה זו. הרשימה המעניינת כוללת את המשוררים ויליאם בלייק, ג'ון קיטס, אדגר אלן פו ואמילי דיקנסון; הסופרים אמיל זולא, לב טולסטוי, מקסים גורקי ורוברט לואי סטיוונסון; הציירים מיכלאנג'לו, אדוארד מונק, פול גוגן ווינסנט ואן גוך. בשונה מרדפילד-ג'יימיסון שהתרכזה ביוצרים מערביים, ויצטום ולרנר הם הראשונים במערב המתמקדים ביוצרים רוסים.
עניין מיוחד יש לשניים בפושקין. בניגוד להשערות המקובלות, הם טוענים כי אישיותו התאפיינה בתנודות שהשפיעו על מהלך חייו ויצירתו. "היה דבר מה הרסני בו", אומר ויצטום. "מצד אחד הוא היה מבלה בבתי זונות ומנסה לשכנע זונות לצאת מהמצב שהן נמצאות בו, ומצד שני היה מבקש לעתים כאלה בקשות סוטות, שבעלת בית הזונות בפטרוגרד אמרה 'הוא מקלקל את הבנות שלי'".
ויצטום חוזה כי הפרק על פושקין יתקבל בסערה ברוסיה; "לנו פושקין הוא הכל", הוא נזכר באמירה ידועה של המשורר הרוסי הנודע אפולון גריגורייב, שעליו חזרה באוזניהם הלקטורית של הספר ברוסית, ומוסיף כי ברוסיה פושקין הוא דמות שאסור לומר עליה משהו רע, אולי "כפי שכאן אי אפשר לומר דבר מה רע על עגנון".
לוויצטום כבר יש ניסיון בסערות ציבוריות, לאחר זו שחולל הפרק על לנין (שאותו פירסמו קודם לכן כמאמר מדעי, ב-2004, כפי שהוציאו את הפרקים האחרים). חלק מן העיתונות הרוסית התנגד למסקנה שאליה הגיעו צמד הפסיכיאטרים, ולפיה לנין לקה במחלת מין, וטענו כי החומר שהתבססו עליו מזויף. ה"ניו יורק טיימס", שהקדיש למאמר יריעה רחבה, שלח כתב שניסה לבקש מהמכון שבו שמור מוחו של לנין, במוסקווה, לעשות בדיקות אימונולוגיות כדי למצוא סימנים למחלה. "מובן שסירבו לו", אומר ויצטום. ומוסיף: "השאלה עכשיו היא אם פרופ' לרנר יוכל לנסוע למוסקווה (משם עלה ב-1990) אחרי פרסום הספר ברוסית".
מה לדעתך קורה לאמן שמטפל בדיכאון או בהפרעה הדו-קוטבית? אניטה שפירא, למשל, אמרה בראיון ל"הארץ" כי תוך כדי כתיבת הביוגרפיה של ברנר היא שאלה את עצמה מה היה קורה לו לקח פרוזק.
"חלק גדול מהיוצרים אומרים שאם היו מקבלים תרופה היו מתקשים ליצור. הניסיון שלי בקליניקה מראה שאנשים יצירתיים שקיבלו טיפול - הטיפול יצר להם פלטפורמה יציבה יותר להיות הם עצמם. נכון גם שהיו כאלה שאמרו שהיפומאניה זה הטריפ הכי טוב בעולם, אבל יש לכך מחיר ודרוש איזון".
מה עם אנשים חיים? את מי היית כולל בספר כזה כעת?
"את ביטויי האבל של הסופר חיים באר בספר 'חבלים' ניתחתי בזמנו בהרצאה, אבל זה היה בנוכחותו ובהסכמתו. אני חושב שצריך מרחק ופרספקטיווה מהנושא. יש בעיה לנתח אנשים חיים בגישות פסיכודינמיות; נראה לי שאם פושקין היה חי הוא היה מזמין אותי מיד לדו-קרב".
את מי היית רוצה לנתח?
"מאיר שלו ועמוס עוז; נתן אלתרמן מאוד מתאים. גם ברנר - אני חושב שהיה כדאי לשתף איש מקצוע בכתיבת הביוגרפיה שלו. הייתי רוצה לכתוב גם על לאה גולדברג; הכאב שלה היה גדול מאוד, היתה לה היסטוריה במשפחה של אב שסבל ממאניה-דיפרסיה ובסוף ימיה ככל הנראה קיבלה תרופות נגד דיכאון. זו דוגמה עצובה לאשה שהאובדנים והטראומות שלה השפיעו על מכלול יצירתה. כשאני שומע את השירים שלה, אני שומע בהם את הבדידות ואת הכאב. הייתי רוצה לנתח את דור היוצרים הראשון והשני של המדינה".
האם בסופו של דבר פושקין פשוט צודק והעניין שלנו אינו נובע אלא מכך שמדובר ברכילות מעניינת?
"אמנם רכילות זה דבר מאוד מעניין, אבל לגישה שלנו יש יותר עומק והיא מוסיפה עוד ממדים להבנת העולם הפנימי של היוצר ויצירתו".
אמנים בטיפול
אסי דיין, מיכל בת אדם, גילה אלמגור, גבריאל בלחסן - זו רק רשימה חלקית של יוצרים ישראלים חיים שנחשפו בציבור ודיברו על הפרעות במצב הרוח, אשפוזים או התמכרויות. דורות קודמים של יוצרים, בהם דליה רביקוביץ', דוד אבידן, תרצה אתר, יונה וולך, אורי ריזמן, דבורה ברון ואלכסנדר פן, מלמדים שלעתים היסטוריה נפשית מעורערת צורבת דימויים בלתי נשכחים של אמנים בזיכרון התרבותי הקולקטיווי.
דליה רביקוביץ' (תצלום: מוטי קמחי) אסי דיין (תצלום: אלכס ליבק)
בניגוד לתחושה המתעוררת, שלפיה רוב היוצרים הישראלים ניחנו בשלל בעיות נפשיות מרתקות, אומר מרדכי גלדמן, פסיכותרפיסט ומשורר, כי הקישור בין גאונות לשיגעון - מוטעה. הוא סבור כי המחקרים המראים את הקשר הזה מעוותים. "ככלל", הוא אומר, "אם מסתכלים על העולם, נניח על נהגי מוניות או ראשי ממשלות, האם הם יותר שפויים מאמנים? מה זו בכלל שפיות? אנשים יכולים להיות כביכול שפויים ולא לראות מה נמצא מתחת לאפם".
לדבריו, הקישור בין אמנות לשיגעון נעשה בתקופת האימפרסיוניזם במאה ה-19, אז "נוצר המושג בוהמה, של אמנים כאנשים חריגים. האמנים הללו חיו במחאה חריפה נגד התרבות האזרחית שבה גדלו, הם חשבו שהיא רקובה ומטומטמת ורצו להתחבר לדברים אמיתיים יותר". מאז איבד המושג את קסמו. לדברי גלדמן, הבוהמיינים האחרונים בישראל היו יאיר הורביץ ויונה וולך; "כיום הרבה מהסופרים והאמנים הם אנשים בורגנים יותר".
התברגנותם של האמנים והיעלמותו של השיגעון המוחצן קשורות גם בהתקבלותו של הטיפול הפסיכולוגי אל הקונסנזוס ובעליית כוחן של חברות התרופות. "יש כיום פחות משוגעים. אנשים במצבים כאלה לוקחים תרופות וטיפולים", אומר גלדמן.
בין שאר האמנים בולט אסי דיין כמקרה קיצוני של התמכרות והרס עצמי. לדברי גלדמן, "מצבו חריג ולא נראה לי שהוא משפיע בצורה טובה על יצירתו. אני, למשל, לא יכולתי לצפות ב'בטיפול' (סדרת הטלוויזיה שבה כיכב דיין, ת"פ) כי חשתי בצורה חדה את מצבו של אסי דיין דרך הטלוויזיה ולא יכולתי לעמוד בזה 40-50 דקות ברציפות. היה לי קשה לשאת את מצבו הנפשי".
גלדמן אומר כי "אמנים טובים הם אנשים שפויים במיוחד, מכיוון שמעשה אמנות כולל פעולה משמעותית ומאורגנת. זה לא אומר שאין להם משברים קשים או שהם לא עושים שימוש במשברים הללו באמנותם. למשל, הצייר פנחס כהן גן סיפר שעבודותיו קשורות לדיכאון עמוק שהיה נתון בו בשעתו".
לדברי גלדמן, יש משהו במצבים גבוליים שמושך בני אדם ויכול לגרור את החברה לחוויה סימביוטית עם אישיות כזאת. במקרה כזה, האמן יכול להיהפך לקורבן של סביבתו. "יונה וולך להערכתי היתה מקרה כזה", הוא אומר. "הסביבה עודדה את השיגעונות שלה והרושם שלי היה שלא ניסו לסייע בידיה לשים גבולות. אהבו את יכולתה לשלות פנינים ממעמקים והיתה סימביוזה עם הנכונות שלה להרס עצמי".
אם האמנות אינה זקוקה לשיגעון, למה היא כן זקוקה? לדברי גלדמן, "הפסיכואנליטיקאי אוטו רנק מצא דרגה פחותה של הדחקה אצל אמנים, במובן של יכולת לשאת חומרים שאחרים לא יכולים לשאת ולראות אותם עין בעין. כל אמנות גדולה, יש בה נכונות להתבונן במצב הקיומי בצורה חשופה ויש בזה כוח מערער שמייצר מצב תודעתי אחר. אם לאמן חשוב גם להיות אישיות אותנטית, ולא להתחבא מאחורי מסכות, ברור שזה יוצר אישיות אחרת מהנורמה".