אוי דיוויז'ן: יידיש זה הכי, אחי

יום שלישי 04 בנובמבר 2008 05:14 מאת: נויה כוכבי

היידיש הופכת לשפה הכי מגניבה בעולם באלבום החדש של "אוי דיוויז'ן" שיושק מחר בלבונטין 7

במועדון "לבונטין 7" בתל אביב תתקיים מחר הופעת ההשקה של האלבום "אונטרנציונל". את האלבום יצרו יחד להקת "אוי דיוויז'ן" הישראלית, והמוסיקאים פסוי קורולנקו (ששמו האמיתי הוא פאשה ליאון) המוסקוואי ודניאל קהן, אמריקאי מדטרויט שחי כיום בברלין. מקורם של השירים באלבום מגוון - שירי תנועות הבונד ובית"ר, שירים בעלי מסר ציוני מובהק לצד אנטי-ציוניות מתריסה. כולם מושרים בתשוקה כליזמרית, לצד קטעי ראפ והיפ-הופ משכנעים.

ה"אונטרנציונל" הוא כנראה הסיוט של כל מאזין שרוצה לקבל מהמוסיקה שלו מסר שיוכל להזדהות אתו או לדחותו בבוז. וזו בדיוק המטרה של יוצריו. "יידיש זו השפה הכי מגניבה בעולם", אומר קהן בהתלהבות. "ביידיש, אפילו אם שרים את שיר האהבה הכי מתוק, זה מעלה את כל השיח של מה תרבות עושה עם האחר שלה ומה היא עושה כאחר בעצמה. ליידיש אין גבולות לאומיים. היא קשורה לכל האידיאולוגיות הרדיקליות והנפיצות ביותר של המאה ה-20: קומוניזם, סוציאליזם, ציונות, לאומיות יהודית". מתוך דרך החשיבה הזאת הגיעו קהן וקורולנקו למשחק המלים "אונטרנציונל", שאפשר לתרגמו לעברית כ"מה שנמצא מתחת ללאומיות".

אילו מהאידיאולוגיות האלה אתם מאמצים באלבום ואילו אתם דוחים?

"המסר הוא התעוררות של מוסיקת פולק", אומר אסף תלמודי מ"אוי דיוויז'ן". "לא משנה במה טוענים אותן, כל מהפכות הפולק טעונות פוליטית. הן תמיד מזמנות את האפשרות להשתמש במוסיקה כחלק מהגדרה עצמית. כל שיר שלא נוצר מלכתחילה כאמנותי מאפשר הזדהות עם המבצע המקורי כשהוא מנוגן טוב. כשדניאל שר כל כך יפה את השיר של הבונד, אין ברירה אלא להזדהות אתו. כשאני שומע את ה'מתיאוס פסיון' אני לא רוצה שישו ימות בסוף. בסופו של דבר, זו חוויה מבלבלת מבחינה אידיאולוגית".

מימין לשמאל: אסף תלמודי, דניאל קהן ופסוי קורולנקו. מהפכת פולק              (תצלום: דניאל צ'צ'יק)

קהן: "אנחנו קוראים לזה ללכת צעד אחד לאחור לתוך העתיד, או כמו שסלבוי ז'יז'ק אומר, ‘לקחת צעד נכון בכיוון הלא נכון'. הרעיון של יתר הזדהות עם אידיאולוגיה כדרך לחתור תחתיה. כשאנחנו שמים שני שירים מנוגדים זה לצד זה ושרים את שניהם באופן משכנע, זה יוצר בלבול ואני מקווה שהוא גם מבדר. התרבות היהודית היא לא מונוליתית".

חברי "אוי דיוויז'ן" (שכוללת פרט לתלמודי, ששר ומנגן באקורדיאון, את נעם ענבר בשירה וכלי הקשה, אביחי טוכמן בבס, אייל תלמודי בקלרינט וגרשון לייזרסון בכינור) נפגשו עם קורולנקו וקהן במחנה קיץ קנדי בצפון קוויבק, שמוקדש לתרבות היידיש ומוסיקת הכליזמר. את האלבום הם הקליטו אחרי שלוש חזרות ובמשך שש שעות בלבד, עוד לפני שהופיעו עם השירים מול קהל. תלמודי מודה שהסשן היה כאוטי, אבל אומר כי "אף שזה פרויקט אינסטנט האלבום נשמע כאילו חשבו עליו לעומק". לדבריו, היה להם קל לעבוד יחד, כי כל המשתתפים מצויים היטב בהיבטים השונים של תרבות הכליזמר.

קורולנקו מספר שהמיידיות שרתה גם על יצירת התרגומים לטקסטים המושרים. הוא, למשל, תירגם לרוסית ולאנגלית וכתב את קטע הראפ שלו על המקום. בחוברת של האלבום הם אף כותבים שהמוסיקה נוגנה בכלים מסורתיים. "ההתרשמות שלי היתה שכשמנגנים כליזמר בכלים מודרניים זה נוטה לרכך את המוסיקה. הלהקה שלנו די נגעלת ממשחק ההשפעות הזה. זה נשמע קולוניאליסטי ובאופן מוסיקלי לא מספק בשבילי. טכנית זה מעוות את הניואנסים והאינטונציות שדרושות לכליזמר", אומר תלמודי.

קהן: "הרבה מוסיקאים, למשל הסצינה של דאון טאון ניו יורק, ג'ון זורן וחבריו, מנסים למכור לנו כל הזמן משהו חדש ומתקדם, איזה סאונד רדיקלי ומרענן. זו מראית עין. כשאני מנגן שיר בן 100 שנה או קטע מוסיקלי שהוא כל כך ישן אבל עדיין מעורר קשר רגשי חזק עם הקהל, זה נראה לי הרבה יותר מתקדם מאשר להסיח את דעתו של מישהו עם הרינגטון החדש והרקיד. זאת מבחינתי שמרנות טהורה".

השימוש בכלים המסורתיים הם חלק ממאמץ להישמע אותנטיים?

"יש סיפור על בוב דילן שבא לניו יורק והמציא את סיפור חייו מחדש. הוא מכר את עצמו כשאר מוסיקלי אותנטי ממקום שהוא מעולם לא היה בו", אומר תלמודי. "אנחנו עושים אותו הדבר. זה מאוד בעייתי. לנסות ולהעמיד פנים שאנחנו מנגנים את הדברים הישנים. זה דבר כייפי מאוד, אבל מאמץ שנידון לכישלון. אנחנו רוצים שזה יישמע אותנטי, אבל גם מודעים לכך שלעולם לא נישמע אותנטיים. אולי בזמן שאנחנו מנסים ייצא מזה משהו".