שבריריות סוחפת

יום חמישי 16 באוקטובר 2008 05:25 מאת: ארז שוייצר

קשה לחמוק מקסמו של חוזה גונזלס. קולו הכן, החזק והסדוק, הווירטואוזיות המעודנת שבנגינתו ואופיים האישי והאוניוורסלי של שיריו מעלים על הדעת בו בזמן את קט סטיוונס ואת אליוט סמית, את שנות ה-60 ואת שנות ה-90

הוא גיטריסט נהדר, זמר מצוין, כותב שירים מזהיר, וגם - דבר שאפשר להבחין בו רק בהופעה - מכוון גיטרות מחונן. בין שיר לשיר בהופעתו היחידה בישראל עסק חוזה גונזלס לא מעט בכיוון מחדש של הגיטרה שלו. פרט זניח לכאורה זה מאיר דווקא פן חשוב במוסיקה שלו. מתחת לשירים האקוסטיים הפשוטים והיפים שלו מסתתרת חשיבה מחדש על הרמוניה ועל נגינה, על מתיחת מיתרים בסדר מקורי, במיקרוטונליות אישית; כדי שייטיבו לא רק להפוך את הגיטרה שלו ללהקת ליווי של אדם אחד, אלא גם לבטא את האי-יציבות והשבריריות המסתתרות מתחת לפני השטח המסודרים של יצירתו.

המיקרוטונליות קושרת את גונזלס להרכב כמו "סוניק יות", למשל, אבל ספק אם יש בכך די להסביר את אחת התופעות המרתקות בעולם המוסיקה בשנים האחרונות: הפיכתו של הפולק לזרם בעל חשיבות מכרעת ברוק השוליים העצמאי, תחום שעד לפני שנים אחדות לא היתה בו דריסת רגל לגיטרה אקוסטית, קולות חולמניים, מלודיות מלטפות וזקנים מתולתלים. ואולם עובדה היא שתגובת הנגד של גונזלס וחבריו לכוחנות ולניהליזם של הזרם המרכזי ושל שוליו הקיצוניים מצליחה למלא מועדוני רוק ברחבי העולם - גם את בארבי בתל אביב - עד אפס מקום.

ואכן, קשה לחמוק מקסמו של גונזלס. הוא עולה לבמה לבדו, מחייך חיוך צנוע, מתיישב ומבצע לבדו כמה משיריו היפים, ובהם "Hints" ו"Fold" מאלבומו החדש ו"All You Deliver" מקודמו. קולו הכן, החזק והסדוק, הווירטואוזיות המעודנת שבנגינתו ואופיים האישי והאוניוורסלי של שיריו מעלים על הדעת בו בזמן את קט סטיוונס ואת אליוט סמית, את שנות ה-60 ואת שנות ה-90. רק כאשר עולים לבמה מלוויו של גונזלס, אריק בודין בכלי הקשה ואורגנית ויוקימי נגאמו בשירה וכלי הקשה, הכף נוטה לטובת שנות ה-60. אף שאת האופטימיות והנאיוויות מכסה דוק אופייני של צער, יש במראה ובצליל שמייצרים השלושה משהו היפי, משהו המבקש להרבות טוב בעולם.

הצופים בהופעתו של חוזה גונזלס (תצלומים: דניאל צ'צ'יק)

ברפרטואר של גונזלס לא מעט שירים שבכוחם לעשות את זה, והוא נטול גינונים מספיק בשביל להגיש אותם בנדיבות לקהלו. רוב הביצועים החיים שומרים על קרבה מרבית לגרסאות האלבום, שגם בהן ניכר איזה ניסיון לשמור על הגרעין הרגשי של השיר בטהרתו, נקי משומן ומעיטורים עודפים. אבל תמציתיות זו אינה רזון. צליל הגיטרה של גונזלס גדול ועשיר עד כדי כך, שכלי ההקשה של מלוויו כמעט נבלעים בו. לפעמים הטריו צובר תאוצה ועוצמה משלו, ב"Down the Line", למשל, ובוודאי בלהיט "Heartbeats", אבל נדמה שפרט לנוכחותו הכריזמטית של גונזלס, בזיכרון ייחרטו דווקא הנגיעות הקטנות של נגאמו בפעמון הפרה שהחזיקה בידה ושקצבה בו חלק מפעימות הלב של השירים.

ואולם למרות יופיים הגדול של השירים, לרבות גרסת כיסוי ל"Smalltown boy" של "ברונסקי ביט" בהדרן האחרון, ולמרות רגעי הקסם הרבים שניקדו את הערב, יש לסייג ולומר שהופעתו של גונזלס היתה מרשימה ומהנה, אך לא מצמררת כפי שיכלה להיות. קשה לומר מדוע סך כל המרכיבים המוצלחים כל כך לא הולידו התרגשות רבה יותר, מדוע לא היתה תחושה של התרוממות רוח לנוכח רוחב הלב, הכישרון והיופי שגדשו את הבמה. אחת האפשרויות היא שזכר ההופעה הנדירה בעוצמתה של להקת "Low" באותו חלל לפני שבועות אחדים פשוט האפיל עליה.

חוזה גונזלס. מועדון בארבי, תל אביב. 11.10