המנגנון נתקע שוב ושוב

יום חמישי 16 באוקטובר 2008 05:28 מאת: סביבה | אסתר זנדברג

ב"אבי ההיכל" מתעדת שירלי נדב את התחנה המרכזית החדשה בתל אביב, אחד מפשעי התכנון הגדולים בישראל. את הסרט המאופק שלה, שלא התקבל לפסטיבלים תיעודיים בארץ, אפשר יהיה לשאול חינם בימים הקרובים באוזן השלישית

לקראת סוף סרטה התיעודי של שירלי נדב "אבי ההיכל" על התחנה המרכזית החדשה בתל אביב, מתעכבת המצלמה למשך דקות ארוכות, מהפנטות ומייאשות על סצינה שגרתית לכאורה: זוג מבוגר מנסה להיכנס לשירותים במתחם. השער המסתובב מופעל על ידי מטבע. האשה משלשלת ראשונה מטבע של שקל. השער אינו מגיב. היא מנסה לדחוק את שיני הברזל של השער, אך לשווא. ניסיון נוסף מצליח איכשהו. היא נדחקת ביחד עם מישהו אחר שגורלו שפר עליו והשער נפתח לו, והיא נכנסת. בן זוגה, שנהדף בינתיים לאחור, מנסה את מזלו ומכניס מטבע. המנגנון נתקע שוב. הוא נשאר בחוץ. הוא מנסה בכוח. ללא הועיל. הוא בחוץ, היא בפנים. מתוסכלים ונואשים, בעברית רצוצה, הם פונים לעזרה לעובדת התחנה שאותה זיהו מרחוק.

הדיאלוג שמתפתח מכאן ואילך - כמו הסצינה כולה - הוא משל המתמצת בכמה דקות נוקבות את הוויית התחנה ואת תחושות האין מוצא והאין אונים שנדב זיהתה שם. בצר להם, קוראים בני הזוג לעבר העובדת ומבקשים שתפתח להם את השער או שתוציא את השקל מהמכונה. היא עונה שאין לה מפתח ובכלל, אסור לה לפתוח את השער, היא לא בעל הבית כאן, רק המנקה. אין לי שקל, אין לי כסף, אין שקל, אין כסף, היא חוזרת ואומרת, קולה מתגבר ונסדק. די, אני חולה מהעבודה הזאת, לא רוצה לעבוד כאן. רוצה לעזוב. חלאס, היא מטיחה, ויאושה נמהל ביאושם.

הסרט באורך של כחצי שעה הוא עבודת הגמר לתואר שני של נדב בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב. לפני כמה שבועות הוקרן בערוץ 2, ולא זכה לתשומת לב כלשהי. אולי בגלל היום והשעה הלא מרכזיים - שבת בצהריים; אולי משום שנדמה היה שכל מה שיש לומר על התחנה המרכזית החדשה כבר נאמר ונכתב וצולם והוסרט, וסאת הביקורת נמלאה. אבל כפי שמתברר, האוצרות הטמונים במפלצת האורבנית הזללנית הזאת הם בלתי נדלים ומשתחררים בכל פעם מחדש כמו ממנורת הקסמים של אלאדין. אין אפילו צורך לנגוע במקומות הנכונים והמדויקים כי כל המקומות בתחנה מקום הם נכונים ומדויקים. כמעט היה אפשר לומר שכמשאב ליצירה, לתיאוריה ולביקורת, לו התחנה לא היתה קיימת, היה צריך להמציא אותה.

מתוך "אבי ההיכל". "בכל פעם שהגעתי לשם יצאתי חולה", אומרת הבמאית שירלי נדב

נדב נקלעה לתחנה לראשונה לפני כשלוש שנים במקרה, בגלל איזה שיבוש בלוח הזמנים של התחבורה לירושלים. כתל-אביבית שתל אביב היא מרכז חייה, היא אומרת, "לא נזקקתי קודם לכן אף פעם לעבור שם". כרבים לפניה היא נלכדה במבוך של התחנה המרכזית החדשה, חיפשה דרכה במסדרונות האין-סופיים, עברה בין המפלסים הנטושים והחנויות הריקות, והחליטה לעשות מזה סרט. בשיחה אתה השבוע היא נזכרת שהשער המסתובב לשירותים היה מקולקל לסירוגין כבר מהיום הראשון של התחקיר. הסצינה עם הזוג "היתה בהתחלה מצחיקה אבל ככל שעברו הדקות השתררה מצוקה נוראה. עם זאת", היא אומרת, "חימם את לבי שהם לא ויתרו. הם המשיכו להיאבק במנגנון וסירבו לשים עוד שקל. ראיתי בזה שביב של אופטימיות באפילה".

עטלפים מרחפים במרתפים

הכיוון שבו בחרה לסרטה בהתחלה היה להטיל את האשם בקיומה של התחנה במתכנן הפרויקט, האדריכל רם כרמי. מכאן שמו של הסרט "אבי ההיכל" - "כלומר, הוא האב הגדול והכל יכול וכולנו, האנשים שמלמטה, נתיניו ועבדיו", היא מסבירה. מאוחר יותר הגיעה למסקנה ש"לאדם היחיד מותר להיות מגלומן", והאשמים בחטאי היהירות והאטימות של התחנה הם מקבלי ההחלטות, "ובעצם מה זה משנה".

כך או כך, בתחקיר שערכה לסרט למדה שדווקא התחנה המרכזית נעדרת מספרו האוטוביוגרפי של כרמי "אדריכלות לירית", היעדרות שעוררה חשדות. בספר פורש כרמי את ה"אני מאמין" שלו ואת משנתו האדריכלית בנימה משיחית כמעט. "מוצגות בו עשרות עבודות ובהן גם כאלה שלא נבנו, אבל לא התחנה המרכזית", משתוממת נדב.

בביקורים התכופים שלה בתחנה נחשפו בפניה של נדב החזון והמגלומניה של המבנה - תחנת האוטובוסים הגדולה בעולם עד היום. "את יורדת בקומות ובמפלסים, ואת מבינה שמישהו חשב שהחניונים יהיו מלאים ומאות החנויות יהיו פתוחות והמקום יהיה שוקק חיים. איזו יהירות", היא אומרת.

גם אחרי שעשתה מזה סרט, נדב לא נשבתה בקסמיה, האורבניים לכאורה, של התחנה. הזעם והשנאה שגאו בה מהתחלה - "בכל פעם שהגעתי לשם יצאתי חולה, פיסית", היא אומרת - לא התרככו. הסרט עצמו לעומת זאת מינורי ומאופק ואפילו לא עושה דרמה קולנועית פוטוגנית ממיליוני העטלפים המיתולוגיים, המרחפים כערפדים בשמי המרתפים האפלוליים.

לנטרל את הכעס

"כשהתחלתי לעשות את הסרט, הבנתי שאני צריכה לנטרל קודם את הכעס", מסבירה נדב את הקו המינימליסטי שבו נקטה, "ולאפק את האמוציות. אחרת לא יהיה סרט, אלא תצא לי כתבת ‘כלבוטק' נרגנת. אמרתי לעצמי שכאדם אורבני אני לא צריכה לשנוא כל כך את הריקבון האורבני הנורא הזה, ועשיתי הפסקות מכוונות בעבודה על הסרט כדי להירגע", היא מספרת, "אבל זה שהסרט מינורי לא אומר שנרגעתי". במחשבה שנייה היא מודה בכל זאת ש"אולי אם התחנה היתה בחו"ל, הייתי סלחנית יותר בביקורת כלפיה. ואולי יום אחד עוד נבקש שישמרו אותה. נוסטלגיה הרי מצטברת על כל דבר".

חרף העובדה שהוא עוסק בנושא בוער-תמיד בהוויה האורבנית הישראלית ובעצבים אדריכליים וחברתיים חשופים, ויש בו אמירה חברתית גם אם עקיפה, סרטה של נדב לא התקבל לפסטיבלים לסרטי תעודה בישראל. "אולי האיפוק לא מוכר אותו מספיק טוב", היא מנסה להסביר. לאחרונה הסרט התקבל עם זאת לפסטיבל לקולנוע תיעודי בקולומביה והוקרן שם בספטמבר. בסוף החודש הוא יוקרן בפסטיבל מדיה באיים הקנריים. בימים הקרובים יהיה אפשר לשאול את הסרט בחינם בחנות האוזן השלישית בתל אביב. נדב מתכוונת גם לנסות להקרין אותו ב"מקום הפשע" - באחד מחללי התחנה המרכזית החדשה עצמה, הקורצים לאמנים רבים.

התחנה המרכזית החדשה היתה כישלון מרגע היוולדה בשנות ה-60 ונהפכה משל ושנינה לפשע תכנוני וחברתי, לקשרים הרסניים בין הון לשלטון ולמגלומניה אדריכלית. מצד אחר, כשהיא קיימת, רבים מוצאים בה את מקומם, גם אם לרוב בלית ברירה, בעוד אחרים מוצאים את עצמם מוקסמים מנבכיה. השאלות מה לעשות בתחנה עולות בכל פעם מחדש. הן נעות בין פנטסיות על הרס מוחלט (שאינן פופולריות מטעמים אקולוגיים, כלכליים ומשפטיים) לבין רעיונות לתחייה מחודשת, שנמצאים גם כעת על סדר היום התכנוני העירוני. כך או כך, התחנה, כמו שאומרים, עוד לא אמרה את המלה האחרונה.