כוחו של ערך חזותי

יום שישי 13 ביוני 2008 05:15 מאת: אורי קליין

ב"ואלס עם באשיר", שעלה אתמול לאקרנים בישראל, יוצא פולמן למסע חיפוש אחר זיכרונותיו המודחקים או האבודים

"ואלס עם באשיר" נפתח בסערה, עם עדת כלבים שחורים, מזילי ריר ומאיימים, ששועטים לאורך שדרות רוטשילד בתל אביב. הדימוי הולם בך, פתאומי וישיר, ומעלה מיד את אחת משתי התחושות העיקריות המלוות את הצפייה בסרטו של ארי פולמן: סערה רגשית - ותוגה.

הכלבים נעצרים מתחת לבית מגורים תל-אביבי, ומן החלון צופה בהם בועז ריין-בוסקילה, המרואיין הראשון בסרט האנימציה של פולמן, המוגדר גם כסרט תיעודי. בפגישה בערב גשום בפאב לחוף הים בתל אביב, מספר ריין-בוסקילה לפולמן את סיוט הכלבים החוזר ונשנה שלו - שבו צפינו עתה - ומקשר אותו לאחד מזיכרונותיו מימי מלחמת לבנון הראשונה: בהגיעם לאחד הכפרים בלבנון נאלצו החיילים לטבוח 26 כלבים שנביחותיהם היו עלולות להתריע על נוכחותם.

פולמן, שלחם באותה מלחמה, אומר שלו עצמו אין כל זיכרונות ממנה, ולפיכך גם לא חלומות או סיוטים. מה גרוע יותר? האימה שפוקדת את ריין-בוסקילה בשנתו או הלוח הריק של פולמן? איזה מהשניים הוא סמן מסוכן יותר של הלם הקרב שעדיין פוקד את שתי הדמויות האלה יותר מ-20 שנים לאחר אותה מלחמה?

הפרדוקס

ב"ואלס עם באשיר", שהשתתף באחרונה בתחרות בפסטיבל קאן ועלה אתמול לאקרנים בישראל, יוצא פולמן למסע חיפוש אחר זיכרונותיו המודחקים או האבודים. לפני הכל מתעורר הרצון לתאר את מעלותיו החזותיות של הסרט, שעוצמתן לא מתעממת גם בצפייה שנייה; להיפך אפילו. כמעט חודש לאחר הקרנתו הראשונה בפסטיבל קאן, לאחר שההפתעה וההלם של הצפייה הראשונה שככו, הערכתי עוד יותר את התנופה היצירתית בעבודתם של המעצב והמנהל האמנותי של הסרט, דוד פולונסקי, ובמאי האנימציה, יוני גודמן. התרשמתי יותר מהעושר החזותי, שמיתרגם לאמירה רעיונית ורגשית.

מתוך "ואלס עם באשיר". סרט על דמות מטושטשת שנעה בתוך קולקטיב מטושטש שחי במציאות מעורפלת

ואמנם, כוחו של "ואלס עם באשיר" צומח מערכו החזותי, ואף קודם לכך מהחלטתו של פולמן ליצור "סרט אנימציה דוקומנטרי", בהנחה שמושג כזה בכלל ייתכן. אבל עוצמתו המצטברת מקורה ביותר משני אלה.

בדיווחי מפסטיבל קאן כתבתי שזהו סרט מעניין, שאינו נטול בעיות אך בעיותיו מעניינות גם כן. בצפייה שנייה התחושה הזאת התחזקה: נראה לי שאלמלא הבעייתיות שפורצת מתוך ליבת הסרט ועוטפת אותו לכל אורכו, זה היה סרט מעניין פחות, ואולי גם חשוב פחות. בלבו של הסרט מונח פרדוקס. מקורו בחיבור בין אנימציה לתיעוד, אך הוא מתפשט גם לשאר המרכיבים של הסרט ומגדיר את החוויה שהוא מוליד.

הטיפול

מצד אחד, "ואלס עם באשיר", מעצם אופיו וסגנונו, הוא אחד הסרטים הייחודיים והחריגים ביותר שהופקו כאן; מצד שני, אילו התבקשתי לבחור סרט ישראלי אחד שמייצג את הקולנוע הישראלי של השנים האחרונות על כל גיוונו ומורכבותו, הייתי בוחר בו.

בדרכו, "ואלס עם באשיר" מעלה לדיון את כל הסוגיות שהעסיקו את הקולנוע הישראלי - ואת התרבות הישראלית כולה - מאז ומעולם: היחס למקום ולהיסטוריה שלו; מקומו של הפרט בתוך הקולקטיב, ובתוך המקום וההיסטוריה; ההתמודדות עם אירועים שעיצבו את השיח הלאומי; תחושות הסבל והאשמה, המהולות ברחמים עצמיים, המאפיינות את היחס של הפרט לביוגרפיה הפרטית שלו, לביוגרפיה של האחר וגם לסיפורו של המקום כולו, שבו הביוגרפיות האלה משתלבות; מהותו של ההווה שעוצב על ידי העבר; ומהותה של המציאות המעוצבת על ידי כל אלה.

פולמן מבקש להעניק צורה לסוגיות האלה, ובראשן להתמודדות של הפרט והקולקטיב עם ההיסטוריה שלהם והזיכרונות המודחקים בתוכה. סרטו הוא מין טיפול שנאבק על הצלחתו ובו-בזמן מודע לכישלון הכמעט ודאי הטמון בו.

מאז תחילת שנות ה-90 תיאר הקולנוע הישראלי מציאות מפוצלת יותר ויותר; מציאות שנדמה כי היא מתחמקת ממבטו של המתבונן בה. "ואלס עם באשיר" מביא את המגמה הזאת לשיא כשהוא הופך את המציאות המתוארת בו - והיא "מציאותית" במיוחד, משום שהסרט תיעודי - לזיכרון, להזיה ולהמצאה; למודע ותת-מודע, שהחומות המפרידות ביניהם מתמוטטות במשך הסרט, נבנות שוב ומתמוטטות מחדש.

בתוך המציאות המפוצלת הזאת מתערער יותר ויותר מקומו של הפרט; "ואלס עם באשיר", באופן שבו הוא משתמש בדמויותיו - פולמן עצמו, חבריו ודמויות מוכרות כגון העיתונאי רון בן ישי - מתעד את התהליך הזה. במישור מסוים זהו סרט על דמות מטושטשת שנעה בתוך קולקטיב מטושטש שחי במציאות מעורפלת. זו דרכו של פולמן לתעד את דרכי הפעולה של הזיכרון והתת-מודע; הצלחתו מצרפת את סרטו ליצירות החשובות בתולדות הקולנוע שעסקו במהותו של הזיכרון.

השבר

החיבור בין מציאות מטושטשת לפרט מטושטש יוצר את הקושי העיקרי של הסרט: היכולת שלו להתייחס לרגע ההיסטורי שהוא מבקש לזכור ולתעד. כמו סרטים עלילתיים ותיעודיים רבים שהופקו בישראל, "ואלס עם באשיר" מבקש להעיף מבט מן ההווה שבו הוא מתרחש אל העבר שהוא מבקש לזכור; אך מכיוון שההווה מעורפל והעבר מחוק הם מתערבבים ומיטשטשים עד שנוצר מצב קיומי שנע בין אובדן לאימה.

זה המצב הקיומי שבתוכו פולמן מנסה להביע את ראיית העולם האנושית, ההיסטורית והפוליטית שלו - ומה הפלא שהיא מטושטשת ומעורפלת? "ואלס עם באשיר" הוא סרט שהשמאל והימין יכולים לאמץ, והשמאל והימין יכולים גם לתקוף; אפשר היה לתאר זאת כהליכה זהירה בין הטיפות, כאופורטוניזם, לולא יצר כאן השילוב הזה את תחושת השבר שהסרט מתאר ובתוכו הוא עצמו נתון.

יותר מכל סרט ישראלי אחר של השנים האחרונות נדמה שהנפש הישראלית נחשפת בו על כל לבטיה, ייסוריה, השיתוק שאוחז בה ורצונה להיגאל.

הקורבן

אחת השאלות שסרטו של פולמן מעלה, בדומה לסרטים ישראליים אחרים, היא מיהו הקורבן. ייסוריו של פולמן וכל מה שהוא מייצג ניצבים במרכז הסרט, שמסלולו הנרטיווי מוביל אל הטבח בסברה ושתילה. העובדה הזאת יכולה לעורר התנגדות לסרט, אבל יש ב"ואלס עם באשיר" משהו אותנטי, שלמרות הרתיעה הזאת הופך את התוצאה ליצירה שההתבוננות בה היא התבוננות באני.

בראיונות אמר פולמן שכוונתו ב"ואלס עם באשיר" היתה להימנע מיצירת סרט מלחמה שיש בו אותם סממנים מושכים, זוהרים אפילו, שמאפיינים את מרבית סרטי המלחמה, גם אלה שהתהדרו בהיותם "אנטי מלחמתיים". גם זה לא לגמרי מדויק. סרטו, דווקא משום שהוא מצויר, מתרפק על ההוד הנורא של המלחמה, ולעתים יש הרגשה שפולמן לא לגמרי מודע לכך.

בכלל, "ואלס עם באשיר" הוא בו-בזמן יצירה מתוחכמת מאוד וגם סרט שאין בו הרבה תחכום. זהו פרדוקס נוסף שמאפיין אותו (האופן שבו פולמן בוחר לגמור את הסרט הוא עוד דוגמה לפרדוקס הזה). בראש ובראשונה זו יצירה אינטואיטיווית, יצירה שבוקעת מן התת-מודע, וזאת הסיבה העיקרית שהיא משמעותית כל כך בנוף הקולנועי הישראלי העכשווי; יצירה שבו-בזמן חורגת מהקולנוע הזה וגם מסכמת אותו ואותנו ואת המקום הזה והזיכרון שלו ברגע המסוים הזה.