מיקי לאון: "אין שום דבר רע באליטות"

אחד הכוכבים הכי גדולים של הטלוויזיה הוא גם שחקן תיאטרון וקולנוע עסוק מאוד. לקראת "אנטנה" בכיכובו הוא מגלה שקצת נמאס לו ממדים, שמירי רגב היא גל חולף, ושכן - הוא מוכן כבר לילד. ראיון

אנטי, מיקי לאון
הכי קרוב שמצאנו לחיוך, מיקי לאון, מתוך ההצגה "אנטי" צילום: סרגי פישבך

"תשים תמונה שלי מחייך", פולט מיקי לאון בסוף הריאיון, בשלב לחיצות הידיים ובחינת הקבלות לצורכי החזר הוצאות, וכמעט מבלי משים חושף במשפט אחד קצר את עצמו. בארבע מילים הוא מגלה את הסוד שמאחורי החזות הכי "ישראלית" על המסך בעשור האחרון, שחקן שמבלה את רוב סצינותיו במדים אבל מסתיר סערה פנימית ומורכבות עצומה. ובא לו, סוף סוף, לראות את עצמו מחייך בכתבה ולא רק משחק את המשחק שחזותו הרצינית די כפתה עליו. "אין עוד הרבה זמן שאני אשחק על מדים, קודם כל", הוא מתנחם בדבר הכי לא מנחם בעולם, "אני פשוט מזדקן. ואם אני הדמות הכל-ישראלית אז המצב שלנו על הפנים. זה גם לא שיש מלא הפקות שמהן אתה יכול לבחור דמויות שונות כמו שהייתי רוצה. אתה פשוט שורד".

» "טירת הזכוכית": המיינסטרים שולט
» יום הולדת לרוברט דה נירו
» "לוגאן לאקי": מהנה אבל נשכח
» הכוכבים שהתחילו בפורנו
» 30 שנים ל"ריקוד מושחת"

גם שחקן מצליח כמוך עדיין במאבק הישרדות?
"התמלוגים הכספיים בארץ לשחקנים הם לא כאלה שמאפשרים לך לשבת רגל על רגל וליהנות. אנחנו לא במקום הזה".

בשנתיים האחרונות יצא לך לקחת חלק בפצצות רייטינג. ההצלחה שלהם הפתיעה אותך?
"כשעשינו את 'כפולים' ידעתי שיש לנו משהו טוב. ברגע שיש כתיבה טובה ובמאי טוב אתה פשוט יודע שזה יהיה טוב. 'מטומטמת' גם היה ברור לי שזה יהיה להיט בגלל המקוריות של החומר. התמזל מזלי עם הפרויקטים האלה אבל אתה לא באמת יכול לדעת כי אין לך את הפריבילגיה לבחור תסריטים. אתה במלחמת הישרדות תמידית".

בגלל זה אתה עושה הרבה תיאטרון, בגלל השקט הכלכלי?
"מעבר לזה שהתיאטרון הוא גם שקט כלכלי, הוא מקום שאתה מרגיש בו נוח לאמן את הקראפט שלך. וזה מזל גדול שיש לך את המקום הזה. יש הנאה מאוד מסוימת לעשות טלוויזיה וקולנוע, אבל תהליך החיפוש והחזרות בתיאטרון הוא יותר יסודי. שם אתה נכנס לעובי הקורה".

יש תחושה שהתיאטרון הישראלי קצת איבד כיוון.
"הבעיה של התיאטרון היא שיש אינפלציה של הצגות. איך אפשר בכלל להוציא יותר משלוש הצגות בשנה? כשמוציאים כמות גדולה של הצגות אז את הגדולות והמושקעות פחות רואים, כי אנשים מעדיפים ללכת להצגות בחמישים שקל. כולם מנסים לשבת על שני כיסאות - לעשות ולשרוד".

החרדה מועברת מדור לדור. "אנטנה" - לצפייה בטריילר:

למה כולם מדברים על קשיי הישרדות של התיאטרון ובאותה נשימה מוכרים לנו שהאולמות מפוצצים?
"האולמות מפוצצים אבל שום תיאטרון לא יכול לחיות רק על כרטיסים ובלי עזרה של המדינה. אי אפשר. ואז נוצר המקום שבו מנסים לקלוע לטעם הקהל או ללכת לכיוונים בידוריים, כדי לא להרגיז אף אחד. תיאטרון לא יכול להתבסס על בידור, אלא חייב להגיד משהו ולהיות רלוונטי".

ב"גשר" אתם מנסים להגיד משהו?
"ב'ספר דוד המלך' מדברים על דוד כפי שהיה באמת, ומנפצים הרבה פרות קדושות. ההצגה הזאת מדברת בדיוק על מה שאנחנו שומעים בחדשות. אני, בתור שלמה המלך, מזמין מישהו שיכתוב את קורותיו של אבי, דוד המלך. הוא מתחיל לחקור, צפים דברים לא מחמיאים - ושלמה מנסה להשתיק אותם. הדברים יצאו לאור, בת שבע וכל זה, אבל ההיסטוריה מחלה לו על זה". 

לביבי היא גם תמחל?
"לדעתי לא".

אתה מבין את הקולות שמבקרים את התיאטרון על כך שהוא לא נוקט עמדה ברורה נגד המשטר?
"אנחנו נותנים לעצמנו יותר מדי קרדיט אם אנחנו חושבים שנעשה מהפכה בעזרת אמנות. מהפכה צריכה לבוא ממקומות אחרים, אמנות צריכה לתת לה רוח וגב, לעזור לה. אני לא מצפה לטלטל את העולם בעזרת תיאטרון אבל אני כן יכול אולי לגרום לאדם לראות את המציאות מכיוון אחר".

ואולי המהפכה היא אחרת בכלל, של החלפת האליטות כמו ששרת התרבות אומרת?
"הגל הזה שנקרא מירי רגב יעבור, הרי רוב הפעילות שלה היא פופוליסטית והיא בעיקר עושה רוח, בשביל הבוחרים שלה. חוץ מזה, אין רע באליטיזם. אליטות זה דבר שהיה חשוב בכל שלביו של העם היהודי. הן קובעות את הטון התרבותי, ומייצרות משמעויות תרבותיות רחבות יותר. אני לא מבין את הרעיון של 'לרדת אל הקהל', צריך להעלות אותו אלינו. הקהל צמא לדברים טובים. גם לצ'כוב, כי המחזאות הגדולה באמת היא הדרך להתעלות, לחפש ולמצוא איזו משמעות". 

אנטנה, מיקי לאון
"יש לי קצב אחר ואולי לא כולם אמורים להיות הורים צעירים". מיקי לאון, ישי גולן ומיכאל אלוני, "אנטנה" צילום: ורד אדיר

"'כמו צאן לטבח' זה ביטוי נוראי בעיניי"

התירוץ לפגישה עם האדם שפיזית מתייסר כעדות חיה לסיזיפיות התיאטרונית ("אני חי על זריקות וולטרן") יכול היה בקלות להתמסמס לתוך ההופעות המעולות שלו על הבמה או על המסך הקטן, אבל אנחנו כאן כדי לדבר דווקא על קולנוע. השבוע יוצא הסרט "אנטנה" בכיכובו (לצד גילה אלמגור, ישי גולן ומיכאל אלוני), אודות אנטנה סלולרית אחת שמוציאה את אב המשפחה מדעתו ומציתה מלחמת דיירים אמיתית. אבל מתחת לקומדיה הקלילה מסתתרת אמת כאובה הרבה יותר. "הסרט הזה מדבר על העובדה שיש פה דור שלישי", לאון צולל הכי עמוק שאפשר, "על ההשפעה של היותנו, בעצם, פליטים על חיינו היום".

החרדה גם עוברת דור?
"החרדה עוברת בצורה כזאת או אחרת. אני אדם חרד". 

יש תחושה שהדור השלישי הזה הוא הרבה יותר אלים.
"זה קצת כמו תסמונת הבן המוכה שהופך אבא מכה. לא היו לנו ארבעים שנה ללכת במדבר כדי שהדור שלא ידע את פרעה יישאר בחוץ. אנחנו קפצנו מבניין בוער ישר לפה, רק שהיה פה עוד מישהו מתחתנו".  

האנטנה בסרט היא רק תירוץ?
"האבא מתחרפן מהאנטנה הזאת כי משהו עמוק יותר הפריע לו. סבתא שלי הייתה פרטיזנית, פתאום בגיל 70 היא שברה את כל הבית שלה ואשפזו אותה באברבנל. היא לא דיברה מעולם על כלום ויום אחד אחרי יום השואה, הכל התפוצץ לה. זאת אומרת שהטראומה חיה, ולא רק שהיא חיה היא עוברת גם אלינו. הטראומה הזאת עברה לאימא שלי והיא העבירה אותה אלי. ועל זה הסרט. האנטנה היא הקטליזטור להתפוצצות שלו על זה שיש פה משהו ששם עליו זין, משהו תאב בצע שלא 'סופר' את הבן אדם הזה שסבל. כמו סבתא שלי שהייתה מנקה בתים של אשכנזים עשירים וחוזרת למעברה בגבעת אולגה אחרי ששרדה חמש שנים ביערות, אתה מבין? הטראומה הזאת עדיין פועמת".

ומה המקום שלך בסרט?
"הדמות שלי היא דמות של 'הישראלי החדש', 'הלוחם' שלא הולך כמו צאן לטבח - שזה ביטוי נוראי בעיני - אבל הפער בין היכולת שלו להילחם לבין היכול לנהל חיים אינטימיים ומשפחתיים הוא עצום. יש התנגשות. האיש שנלחם בחזית מתקשה להרים תינוק רך, כי יש מחסום רגשי מאוד גדול, מעין קלמזיות בלהיות בן אדם".

אתה כבר שנים ברשימות הרווקים הנחשקים השונות, לא מדגדג לך להעביר את הטראומה לדור הבא?
"ילדים כן מדגדג לי. אני מתחיל לחשוב על זה בזמן האחרון, אבל יש לי קצב אחר ואולי לא כולם אמורים להיות הורים צעירים. הייתי צריך לעבור דרך מסוימת כדי להיות בשל ועכשיו אני כן רוצה לזמן לעצמי את זה, אבל לא בכל מחיר. יש מספיק אנשים בעולם ולא צריך בכוח".

"אנטנה" - איפה ומתי לראות?

כרטיסים להופעות והצגות

להזמנת כרטיסים >>