העיתונאים מנסים את מזלם בתיאטרון

הכסף, המגע הישיר עם הקהל או הרצון לזכות בחיי נצח בתרבות? יאיר לפיד, אמנון דנקנר ואמנון לוי הם רק חלק מרשימה הולכת ומתארכת של עיתונאים שכבר לא מסתפקים בדפי העיתון ובמסך הטלוויזיה, וכותבים מחזות. איזה חותם הם מותירים על הבמה הישראלית?

פרמיירה נוצצת כזאת לא היתה בתיאטרון הקאמרי מעולם. מספר גדול באופן חריג של אנשי תקשורת וידוענים רבים הצטופפו בפואייה, מודעים למצלמות שסביבם. בכניסה לתיאטרון עמדו צלמים ועטו על כל פרצוף מוכר. מישהו העיר בחיוך שאם יופצץ המקום, כל התקשורת הישראלית תחוסל. המארגנים בקאמרי היו מרוצים. למחרת ובכל השבוע שאחרי התפרסמו התמונות בכל העיתונים.

האירוע הזה התרחש ביוני 2008 לכבוד העלאת מחזהו של יאיר לפיד, "הגיל הנכון לאהבה", ותשומת הלב שמשך קשורה כמובן לזהותו של העיתונאי שכתב אותו, מגיש "אולפן שישי" בערוץ 2. הקולגות פירגנו - הביקורת המקצועית הרבה פחות.

לפיד אינו לבד. יותר ויותר עיתונאים ואנשי תקשורת כמוהו מנסים את מזלם בתיאטרון. רק בקאמרי עלו בשנים האחרונות, מלבד המחזה של לפיד, מחזותיהם של אמנון לוי, בעז גאון, כתב "הארץ" יוסי מלמן ועורך מוסף התרבות של "מעריב" שי להב. וזו רשימה חלקית בלבד (ראו למטה).

בהנהלות של כמה תיאטראות נבדקים כעת מחזות של עיתונאים ואנשי תקשורת נוספים, בהם הבכירים והמפורסמים ביותר. גם בעבר כתבו עיתונאים מחזות, אך אז היה זה טפטוף קל וכעת מדובר בגשם של ממש. לכאורה המניע ברור: מדובר בתחום היחיד מבין אמנויות הבמה שהצלחה בו עשויה לגרום ליוצר לחייך בדרך אל הבנק: 10% מההכנסות שמניבות ההצגות הם שיעור גבוה של תמלוגים, גם בהשוואה לחו"ל.

אבל מתברר כי המניע של מרבית העיתונאים השולחים ידם בכתיבת מחזות אינו כלכלי כלל, כך לפחות על פי עדותם. מה הוא אם כן? נראה כי האתגר של כתיבה לתיאטרון והיומרה לכתוב כביכול לנצח ולא רק לצורכי השעה - כפי שמגדיר זאת אבישי מילשטיין, דרמטורג בית לסין - הם שמניעים אותם.

אמן או עיתונאי

"נכון הוא שאם אתה כותב מחזה מצליח אתה מרוויח הרבה יותר מאשר מספר", אומר מתי גולן, כיום בעל טור ב"גלובס" ובעבר עורכו, שהיה גם עורך המשנה של "הארץ", "אבל זה לא עושה אותך איש עשיר. יש בכתיבת מחזה הרבה אגו. ליטפתי את האגו במחזה שלי 'הדלפה' ועברתי לכתוב את 'ערפל'". גם אמנון לוי מעיד שהוא "לא בא לתיאטרון בגלל הכסף, אלא מפני שאני מאוד נהנה". ובעז גאון פנה לתיאטרון כי "זה המקום היחיד שהולכים אליו כדי לשמוע את האמת".

חלק מהם מעידים כי הקשר שלהם לתיאטרון החל בערך כשהחלו לכתוב מחזות. מתי גולן אומר שראה הצגה או שתיים, שי להב מעיד כי לא היה צרכן תיאטרון ונפרד ממנו לגמרי עם גיוסו לצבא. כשאמנון דנקנר נשאל על כך תשובתו חמקמקה: "אני חסיד של הצגות וגם סוג של שחקן תיאטרון על פי אופיי ותמיד הייתי כזה, גם בבית הספר". יוצאי דופן הם אמנון לוי, שמעיד כי ראה הצגות, היה בחוגי דרמה וחלם להיות שחקן; ורוני קובן, איש טלוויזיה ותחקירן "עובדה", שנמשך לתיאטרון וחלם להשתלב בו.

תצלומים: דודו בכר, יובל טבול, משה שי, גדי דגון, דניאל קמינסקי, ז'ראר אלון

מתי גולן פירסם, מלבד רשימות עיתונאיות, ספרים על הנרי קיסינג'ר ושמעון פרס וגם רומן שהוא אינו זוכר את שמו "ולא היתה בו שום פסקה ברמה של טולסטוי ואפילו לא של עמוס עוז", כדבריו. ועוד הוא מספר: "יום אחד ראיתי הצגה ואמרתי, 'ואללה, גם אני יכול לעשות את זה'", הוא אומר. ב-89' כתב לקאמרי את "הדלפה"; "ערפל" פרי עטו, על פרשת צאלים ב', הועלה בהצלחה בבית לסין, אך "אטום", שעסק בכת חרדית, נכשל. מחזה נוסף שלו, "פגז", כבר נותר במגירות, "ואז הפסקתי לכתוב מחזות", אומר גולן. "אני לא אמן ולא מחזאי. לא התיימרתי להיות צ'כוב, אבל המחזות שכתבתי הביאו מסרים שהיה חשוב להעביר".

אמנון לוי הגיע לתיאטרון בעת שהיה כתב לענייני חרדים. "רמי דנון ראה אותי בטלוויזיה מדבר על חרדים והציע שנכתוב יחד מחזה". כך נולדו, בשיתוף פעולה בין השניים, "שיינדלה" (שיעלה מחדש בבית לסין בחודש הבא) ואחריו "תיקון חצות", "הצמה של אבא", "גפן באלאדי" ו"ולנטינו". כיום, 17 שנה אחרי, לוי ודנון כותבים את המחזה השישי שלהם.

מה מלהיב אותך בכתיבת מחזה?

לוי: "כאדם כותב אתה לא רואה את האנשים שקוראים אותך. באולם התיאטרון אתה נוכח ורואה את תוצאות מעשיך. אני מסתכל על הקהל וזה עונג אדיר לראות שהצלחתי לגעת באנשים האלה. זה שווה הכל".

רוני קובן אומר שהתיאטרון הוא החלום שלו. מחזהו "נדל"ן" עלה באחרונה בפסטיבל "פותחים במה" של בית לסין ובקרוב ייכנס לרפרטואר התיאטרון. בתכנון מחזה נוסף שלו, על משפחת נשים, בגילום שחקניות בלבד. הוא בוגר תלמה ילין במגמת תיאטרון. לתקשורת התגלגל כשגויס לגלי צה"ל ואחר כך עבד במוסף "סופשבוע" של "מעריב", בחדשות ערוץ 10 ובתוכנית התחקירים "עובדה". כשלמד תסריטאות בסם שפיגל, הוא מספר, "עורך חדשות ערוץ 10, שילה דה בר (כיום עורך 'ידיעות אחרונות'), אמר לי שעלי להחליט אם אני אמן או עיתונאי. שאלתי אותו: מה ההבדל? והוא השיב: עיתונאי מספר סיפור של אחרים ואמן מספר את הסיפור של עצמו".

ב"נדל"ן" אתה מספר את הסיפור שלך?

"התחלתי מסיפור האהבה של סבא וסבתא שלי והמשכתי מתוך כאב גדול על דברים שקורים בארץ. רציתי להגיד משהו על החברה שלנו".

האם אתה מגדיר עצמך מחזאי או עיתונאי?

"אני לא מגדיר עצמי עדיין מחזאי, אבל אני בדרך. אני אוהב מה שאני עושה ב'עובדה'. בעתיד אני מקווה שאוכל לשלב בין השניים".

אמנון דנקנר, עורך "מעריב" לשעבר וסופר ("ימיו ולילותיו של הדודה אווה"), הבין די מהר כי לכתיבה לתיאטרון יש כללים שונים לגמרי מאלה של כתיבה עיתונאית או כתיבת ספרים. "זה מאתגר ומסקרן ואתה נדרש למתוח את הכישורים שלך", הוא אומר. "מישהו אמר לי פעם שלכתוב מחזה זה כמו לכתוב סיפור רע. אף שזה מוגזם, יש בזה משהו. המון דברים צריכים לעוף. כל היחס בין המלה הנאמרת למצוטטת הוא אחר. צריך להיות חסכני ומדויק. זו התנסות לא רעה לסופרים לכתוב מחזות".

המחזה "אנשים כמונו" שכתב דנקנר עם הסופרת איריס לעאל ויועלה העונה בקאמרי עוסק בחברות ומאבקי כוח בין דמויות הקשורות להון, שלטון ותקשורת, ונכתב בהשראת דמויות מקורבות לו כמו ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, דן מרגלית ויוסף לפיד. המחזה חושף, כך נראה, את מריבת אולמרט-מרגלית. למעשה, אין זה המחזה הראשון של דנקנר: הוא כתב מונודרמה על מנחם בגין שלא מומשה בתיאטרון, אך נהפכה לסרט טלוויזיה בבימויו של אורי ענבר; כמו כן כתב מחזה על עיתונאי, בהשראת אהרן בכר המנוח, אך הוא לא הוצג. האם דנקנר מגדיר עצמו מחזאי? "זה חצוף מדי", הוא משיב.

תצלומים: דודו בכר, יובל טבול, משה שי, גדי דגון, דניאל קמינסקי, ז'ראר אלון

שי להב, עורך מוסף התרבות של "מעריב", כתב את "לך לעזה", ספר על חוויות אישיות מהאינתיפאדה הראשונה בעזה. סיפור מתוך הקובץ, "ע' 17", עיבד למחזה, עם שותפו לכתיבה יוני זיכהולץ. המחזה, שעלה בקאמרי, לא נחל הצלחה בלשון המעטה, אבל הדרך נסללה לפרויקט הבא של להב. זוהי יצירה יומרנית למדי, אופרת רוק ושמה "שרוליק" על צעיר ישראלי העובר את כל התחנות המתבקשות: ילדות קשה, אינתיפאדה ועוד. משה קפטן יביים ואת המוסיקה תכתוב קרן פלס.

איך להב, המעיד שהתיאטרון לא היה קרוב ללבו, הגיע לקאמרי? "דרך חבר", הוא עונה, "הבמאי נועם שמואל, שביים את 'ע' 17'. הצצתי ונפגעתי. אני כותב סדרת טלוויזיה, כותב סרט באורך מלא, אבל בתיאטרון יש משהו שממכר וזו תגובת הקהל".

נראה שיש לכאורה ניגוד עניינים בין עורך תרבות המסקר את הקאמרי למי שכותב מחזות לתיאטרון.

להב: "בעולם מושלם הייתי בוחר בין השניים. בעולם הנוכחי אין ספק שאם אכתוב יותר מחזות אז לא אוכל להמשיך כעורך תרבות. כרגע אני עובד מול הקאמרי באופן טבעי. גם לא קיבלתי יחס מיוחד".

בעז גאון היה איש העיתונות הכתובה ("מעריב") והטלוויזיה (ערוץ 2) וכיום מנהל את תחום הדרמה בחברת ההפקות סלוצקי אפיקי תקשורת. הוא אינו רואה עצמו שייך לקבוצת העיתונאים שכותבים לתיאטרון: מבחינתו הוא איש תיאטרון, שלמד תיאטרון, עובד בתיאטרון וגם ניהל במקביל קריירה עיתונאית. מחזהו האחרון, "ברנז'ה", על תקשורת וקריירה, הוצג ב-2009 בבית לסין, ובקרוב יועלה מחזה שלו בתיאטרון חיפה, "אי זוגי", על שני זוגות שהולכים לטיפול. "בוגד", עיבוד שלו ל"אויב העם" של איבסן, יועלה בתיאטרון באר שבע במארס הקרוב.

כשהוא נשאל מה מפתה אותו בתיאטרון הוא מצטט את המחזאי האנגלי דייוויד מאמט שאמר כי התיאטרון הוא המקום היחיד שהולכים אליו כדי לשמוע את האמת. "אני חושב שהמקדש הזה של האמת, במובן העמוק של המלה, הוא הדבר שמפתה אותי בתיאטרון. הצורך במקדש כזה במרחב ציבורי הולך ומחריף בשנים האחרונות".

מקצוע אחר

היוצא מהכלל, שאינו מעיד על הכלל, הוא יהושע סובול. עוד לפני שהיה לעיתונאי שעשה כתבות שטח ל"על המשמר", כבר כתב סיפורים שהתפרסמו בכתב העת "קשת". באמצע שנות ה-60 שלח מחזות לתיאטרוני ישראל, אך לא זכה לכל תגובה מצדם. אחר כך, הוא מספר, "למדתי פילוסופיה בפאריס וידידה מאורלאן סיפרה על עלילת דם שהתפתחה נגד סוחרים יהודים. נסעתי לשם, עשיתי תחקיר על הנושא וכתבתי עליו, וכתוצאה מכך הציעו לי שאהיה כתב 'על המשמר' בפאריס. כשחזרתי לארץ כעבור שנה ביקשו שאמשיך כאן ובחרתי לעשות כתבות שטח. עשיתי כתבה על ישראל השנייה בשנות ה-70, על שכונות מצוקה. מאוחר יותר שימשו הכתבות כחומר רקע לכתיבת המחזה 'קריזה'. שנה אחרי שובי לארץ כתבתי את 'הימים הבאים', מחזה על זיקנה שנולה צ'לטון ביימה לתיאטרון חיפה. כשמוניתי למנהל האמנותי של תיאטרון חיפה ב-1984 פרשתי מהעיתונות".

למה בעצם?

"כי ראיתי בזה ניגוד עניינים".

אם יש בעיה, היא אינה בעצם המקצוע. ג'ורג' ברנרד שו היה עיתונאי, ג'ורג' טאבורי היה כתב שטח ואפילו תיאודור הרצל היה עיתונאי שכתב מחזה אחד. הבעיה היא ביכולת להפריד בין הכתיבה העיתונאית לזו הדרמטית. מדובר בעצם במקצוע אחר.

"הבמה דורשת כתיבה תלת-ממדית ולא דו-ממדית", מסבירה ציפי פינס, מנהלת תיאטרון בית לסין. "צריך לדעת מה אומרים או לא אומרים על הבמה. איש תיאטרון מכיר ויודע זאת. עיתונאי - פחות, הרבה פחות או בכלל לא".

סובול מחזק דעה זו: "מחזאי הוא לא בדיוק סופר או משורר והוא בוודאי לא עיתונאי. עליו להיות בעל יכולת לכתוב דרמה. כמעט אין דבר משותף בין השניים. כשהייתי מנהל תיאטרון חיפשנו כישרונות צעירים אבל לא פנינו לאנשי תקשורת. כנראה הדברים השתנו היום והסלבריטאות משחקת תפקיד חשוב, וייתכן שאנשי תקשורת הם מקדם מכירות טוב. אני לא חושב שזה לא שיקול נכון".

אמנון לוי מצדד בדברי פינס וסובול: "עיתונאי שרוצה להיות מחזאי צריך לדעת שהוא לא יודע כלום, כי זה משהו אחר. צריך לבוא בצניעות. בכתיבה עיתונאית אתה מחויב לאמת מדויקת - ההיפך ממה שצריך בתיאטרון. מה שצריך בתיאטרון הוא להבין איך הוא עובד. מי שבא מעיתונות לא מבין שמחזה לא עובד בכללים של עיתונות".

דבריו של לוי מעוררים תגובת נגד: "לא זכור לי שעיתונאים כפופים לאמת", אומר דנקנר, "יש הרבה עיתונאים שקוראים דרור לרצונם לעצב את המציאות והם אינם נזקקים לשם כך להחלפת מקצוע למחזאות". להב סבור כי "להגיד על כתיבה עיתונאית שהיא תמיד חיפוש אחר האמת זו צביעות". ולדברי קובן, "האמת של הכותב נמצאת הרבה יותר בתיאטרון. שחקנים ובמאי נסגרים לחודשיים כדי לברר משהו שקשור לנשמה שלך".

האם שם ידוע מעולם התקשורת פותח בפניו את דלתות התיאטרון? אמנון לוי מודה כי "שם מוכר מהתקשורת גורם לכך שיתייחסו אליו, שהמנהלים יקראו את המחזה שלו. כשמישהו אחר מגיש - המחזה ישכב שם חודשים". דנקנר מיתמם: "אני לא חושב שזה השפיע. המחזה יישפט על פי ערכו". גם דעתו של גאון דומה: "הדלת הפתוחה שאתה מקבל כעיתונאי נסגרת או נפתחת בשלב הקריאה - ואז המחזה נבחר על סמך איכותו". גם קובן אינו רואה שום יתרון: "אני עקפתי את העניין הזה. הגשתי את המחזה לתחרות של 'פותחים במה', והעובדה שבחרו בי, עם תשעה נוספים, מתוך 100 ההצעות שהגיעו - מוכיחה שלא עשו לי הנחות".

עמרי ניצן, המנהל האמנותי של הקאמרי, מחזק את דברי דנקנר, קובן וגאון: "ההחלטה נעשית על פי רמת המחזה עצמו והאפשרות לבצע אותו באופן הטוב ביותר - אין שום קשר למקצוע שלהם. גם כותב אנונימי מקבל יחס. היו מקרים לא בודדים של סופרים ואנשי תקשורת ששמם הולך לפניהם, שאחרי שקראנו את המחזה השבנו את פניהם ריקם".

לעומתו, ציפי פינס מודה שעיתונאים זוכים ליחס מועדף: "מחזה של איש תקשורת תמיד יפתח לו דלת. יש רצון להעלות אותו, כי הוא מקבל יחסי ציבור טובים יותר. לטנגו צריך שניים: כמו שהעיתונאים עצמם רודפים אחרי סלבס, רצים אחרי שמות, כך גם התיאטרונים. קל יותר לשווק, לפחות בהתחלה, מחזה של איש תקשורת מוכר".

האם מקרב כל העיתונאים שכתבו לתיאטרון התגלה מחזאי גדול?

פינס: "לא התגלה, אבל גם קשה לגלות מחזאים. בין העיתונאים יש הרבה שכתבו מחזה אחד או שניים. למעשה רובם כאלה, לרוב גם התיאטרון לא ממש מעניין אותם".

מדוע אם כך את משתפת פעולה?

"אני תמיד מחפשת פוטנציאל לפיתוח. יש רעב למחזאות ישראלית ותמיד ישנה תקווה שיימצא אמן גדול. אם יתגלה אמן גדול פעם בחמש שנים - זה הרבה. ההתייחסות למקצוע אינה מעניינת, מה שמעניין הוא לייצר תוצאה שאינה מה שקראנו אתמול בעיתון. הבמה דורשת פיוט".

כשפינס מתבקשת לנקוב בשמות של עיתונאים שכתבו מחזות שיש בהם פיוט היא מתקשה במשימה: "אין", היא אומרת, "הם יותר תכליתיים וענייניים. אני טוענת שרק איש תיאטרון יכול לכתוב לתיאטרון. פעם הכותבים היו אנשי תיאטרון: שייקספיר היה שחקן ומולייר היה חלק מהלהקה".

מה בכל זאת תרמו העיתונאים-מחזאים לתיאטרון הישראלי?

"הם לא העשירו אותו, אבל כן הרחיבו והביאו כספים לתיאטרון, כי חלקם הצליחו מאוד. אבל אחרים נכשלו. אף מחזה של עיתונאי לא הוגדר כהצלחה אמנותית. לכל היותר שרד יותר ממה שהיה צפוי לשרוד".

גם ההערכות האמנותיות של אנשי מקצוע אינן מיטיבות עם המחזות של אנשי התקשורת. הד"ר בלהה בלום מהחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב מתקשה למצוא שם של עיתונאי-מחזאי שבכתיבתו נאמן לבמה יותר מאשר למדיום העיתונאי: "הם אינם מתחשבים ביכולת של הבמה ליצור דימויים ומסרים אוניברסליים שאינם מוגבלים לכאן ולעכשיו; ולכאן ולעכשיו - יש עיתונים. לרוב מדובר בדברים קלים לעיכול והבנה, שאינם דורשים מאמץ. כמו לראות מהדורת חדשות. הקהל אוהב לראות עצמו על הבמה, זה קל, זה מהנה ולעתים נדירות נותן חומר למחשבה".

מה ההבדל בין מחזה שנכתב בידי מחזאי, למשל "גורודיש" של הלל מיטלפונקט, לבין מחזה אחר שנכתב בידי איש תקשורת?

בלום: "'גורודיש' הוא מחזה טוב, מפני שיש בו העמקה לתוך הדילמה הנפשית של המפקד הזה גורודיש, מעבר למעקב אחר המסלול שלו". לעומת זאת, לדבריה, "'ברנז'ה' של בעז גאון, למשל, היא הצגה מושכת קהל דווקא מפני שאינה דורשת מאמץ מהצופים. המחזה מעלה המון בעיות - בהן קריירה מול משפחה, אמת מול רייטינג, זוגיות, פער דורות - אבל כולן מוצגות זו אחרי זו בצורה גרפית. אין העמקה, והביטוי הבימתי אינו מוסיף שום דבר פיוטי. הכל מוגש על הצלחת וישר לבלוע".

גם מבקר התיאטרון אליקים ירון אינו חוסך שבטו: "לרוב אלה בועות שנעלמות. מתי גולן הוא אפילו לא בועה. גם 'שיינדלה' של אמנון לוי ורמי דנון, שהיה הצלחה, אינו יצירת מופת. ו'ולנטינו' שלהם היה טעות, כישלון לא רק של מחזאי אלא גם של מנהלים. וכמה פעילות תיאטרונית יש לאמנון דנקנר?" מוסיף ירון. "אני מתרשם שרוב אלה שפנו מהתקשורת לתיאטרון לא הותירו בו חותם שאי אפשר לשכוח".

אבל יש גם היבט חיובי לטרנד התיאטרוני הזה שמושך אליו אנשי תקשורת רבים. כדברי אמנון לוי, "זה לכבודו של התיאטרון שהוא נהיה כזה איני שאנשי טלוויזיה מתעניינים בו". למרות כל הנבואות השחורות, זהו תחום שלא עבר מהעולם ומעמדו רק מתחזק.

במה של נייר

מחזות של אנשי תקשורת שהועלו בתיאטרון בחמש השנים האחרונות:

• שי להב ויוני זיכהולץ: "ע' 17", הוצג ב-2009 42 פעם. בעונה הקרובה תועלה אופרת הרוק "שרוליק".

• יאיר לפיד: "הגיל הנכון לאהבה", הוצג ב-2008 174 פעם.

• אמנון לוי ורמי דנון: "גפן בלאדי", הוצג ב-2007 77 פעם; "הצמה של אבא", הוצג ב-2005 423 פעם; "ולנטינו" הוצג השנה 100 פעם; "שיינדלה" יועלה שוב בחודש הבא.

• יוסי מלמן ורמי דנון: "הבן הטוב", הוצג ב-2006 58 פעם.

• אמנון דנקנר ואיריס לעאל: "אנשים כמונו", יועלה העונה בקאמרי.

• בעז גאון: "השיבה לחיפה", הוצג ב-2008 58 פעם; "ברנז'ה", הוצג השנה 83 פעם; בעונה הקרובה יוצג "אי זוגי" בתיאטרון חיפה ו"בוגד" בתיאטרון באר שבע.

• ברוריה אבידן בריר: "ראודה", הוצג ב-2009 19 פעם.

• רוני קובן: "נדל"ן", הוצג ב"פותחים במה" של בית לסין.

גיא מרוז: "השבת השחורה", הוצג באוגוסט האחרון ב"פותחים במה".

כרטיסים להופעות והצגות

להזמנת כרטיסים >>